מישל קישקה

מה עושים טינטין ומילו והברווז של דודו גבע באיור של מכללת עלמא? זהו סיפור קטן שכרוכים בתוכו מעגלים רבים. מעגלים אישיים. כבר בשנת 1990 הסתובבתי בשכונה היפהפיה בחיפוש אחר לוקיישן לעלילות מיסטר טי בתל-אביב. הבניין של בית הספר "אחד העם" כבש את עיני. אחת מקרמיקות "בצלאל" שבחזיתו קיבלה פריים של כבוד בסיפור, אם כי שיניתי את שם הרחוב ל"שביל החלב" כחלק משעשוע בידיוני. תמיד נמשכתי אל לב תל-אביב ההיסטורית והאקלקטית בעלת הניחוח האירופי הישן, ושמחתי כשהעיר התעוררה והתחילה לשמרה לפני שהכל התפורר. על גג בניין המכללה הושבתי את הברווז של דודו גבע. דודו והאלטר אגו שלו, הברווז, מסמלים בעיני את הישראליות החילונית הפוסט-מודרניסטית ופוסט-ציונית. תרומתו לתרבות הקומיקס המקומית הייתה, ועוד הינה, עמוקה ומשמעותית. חלק ניכר מהמאיירים והמעצבים הלומדים בקורס בעלמא הושפעו מיצרתו של דודו. כשיצירתי את מיסטר טי בירחון "משהו" הצגתי וייצגתי ללא ספק את הפן הפרנקו-בלגי הקלאסי של הקומיקס. יותר משדודו ואני היינו מנוגדים, היינו משלימים. זמן לא רב לפני מותו הפתאומי של דודו הוצבה בובת ברווז מתנפחת ענקית על גג עיריית תל-אביב. מחווה יוצאת דופן לאמן. אגב, היום פסלון פחות מוצלח של הברווז עומד בככר מסריק בעיר. בסמוך למכללה ציירתי את הככר היפה עם העצים והספסלים ואת חזית בניין הפגודה המהודר. ברחובות המתנקזים אל הככר עומדים כמה מהבתים היפים ביותר של תל-אביב. מי שלא טייל שם, או לא שתה הפוך באחד מבתי הקפה באזור, או לא ישב על אחד הספסלים בצל העצים, חייב את זה לעצמו

טינטין, אחד מגיבורי הילדות שלי, יושב על אחד הספסלים וקורא עיתון. שם העיתון "בראשת" אינו מקרי כי קראנו את בראשית עם זלי גורביץ' בעלמא, במשך שלושה מפגשים מרתקים. לפני שלוש שנים ארגנתי עם משכנות שאננים, כנס לכבוד מאה שנה להולדתו של הרג'ה, האבא של טינטין. בויז'ואל שיצרתי, טינטין יושב מול חומות העיר העתיקה בירושלים. יושב ומעדכן את הבלוג שלו, בעוד שמילו נוגס עצם כשרה למהדרין. באיור של עלמא בחרתי להעמיד את מילו בקדמת הבמה עם הזנב אלינו, מקום דומיננטי בקומפוזיציה. הבחירה הזו שלי באה לציין עובדה: יש פשוט המון כלבים בתל-אביב. מה יש לכם, התל-אביבים, עם הקטע הכלבי הזה? מאיפה זנ בא לכם? למה זה טוב? כל הזמן דורכים אצלכם על מוקשים. יש המתפרנסים אצלכם מלהוציא את כלביכם לטיולים. יש אצלכם מספרות לכלבים, חנויות אוכל לכלבים, וטרינארים בכל פינה. את זה הרצל לא חזה. על זה גוטמן יכול היה לכתוב ולאייר ספר בשם: "עיר קטנה וכלבים בה הרבר". חברי הטוב אלכס ליבק אפילו הקדיש לנושא ספר שלם.
ובחזרה לככר היפה. בוקר בהיר אחד, גיליתי לתדהמתי ששמה "ככר המלך אלברט", אלברט הראשון מלך הבלגים. המלך האגדי שלחם באומץ מול הכובש הגרמני במלחמת העולם הראשונה. המלך שהכי אהבתי. ב-1934, לאחר מותו הטראגי בתאונת טיפוס הרים, הרג'ה אייר ספר על חייו. מצאתי את העטיפה שלו בגוגול. בעיר שלי בבלגיה, לייג', עומד פסל של המלך אלברט הראשון רכוב על סוסו. השילוב הבלתי-צפוי הזה של תל-אביב הישנה והיפה עם בלגיה הידהד בראשי וגרם לשרשרת של קשרים אסוציאטיביים של זכרונות ומחשבות, שהולידו, בסופו של דבר, את האיור. ככה זה עובד בראשי. ככה נולדים רעיונות ואיורים. כשאני מרגיש אינטואיטיבית שזה נכון. אגב, בעגלה שוכבת אמילי, הנכדה הראשונה שלנו שנולדה בתל-אביב במהלך הלימודים. ולסיום: בכל פעם שאני מבקר בפריס, אני הולך לככר פורסטנברג, הככר האהובה עלי, בלב סן-ג'רמן-דה-פרה. ככר משגעת, על יד מוזיאון דלקרואה. כל כך יפה שלא התאפקתי וציירתי אותה בפנקסי. גם עליה אני ממליץ בחום