מישל קישקה

בטקס "זוכרים ושרים" שהתקיים הערב במרכז ז'ראר בכר בירושלים הוזמנתי לשאת דברים
אני ממליץ בחום למי שטרם נכח בטקס בשבע השנים האחרונות, לא להחמיץ את הטקס הבא ב-2017
הנה המילים שהקראתי

לפני יומיים נסע אבי חזרה לבלגיה לאחר ביקור של שלושה שבועות שבמהלכו חגגנו לו 90 ונולד לו הנין ה-13, לאונרד קישקה, נכדי השלישי.
אחד המשפטים שאמר אבא בניסיונו לתרגם את רגשותיו למילים היה: אם מישהו היה מספר לי במחנות שבעוד 70 שנה אחגוג 90 בישראל ואחבק נין 13 שלי, הייתי סוטר לו במקום.
אין בליבי ספק שמה שהחזיק אותו במחנות, מלבד האהבה שהרעיפו עליו הוריו עד שנעצרו בידי הגסטאפו, הייתה התקווה שייצא חי משם ושיחליף את משפחתו שהושמדה במשפחה גדולה שהוא יקים בבוא היום.
לפני ימים אחדים, ארבע דורות של קישקה עמדו מחובקים וחייכו למצלמה בתאורה טבעית של שקיעה ים תיכונית נוגה.
מיותר לומר שאם מישהו היה אומר לו לפני 70 שנה שהרגע הזה יונצח בצילום צבעוני מורכב ממיליוני פיקסלים, הוא היה חוטף על המקום סטירה מצלצלת.
ובאותה נשימה, אם מישהו היה אומר לו לפני 70 שנה שבאותו יום הוא יצטלם עם לאונרד הקטן בידיו, כשעל הזרועה השמאלית מוטבע בקעקוע בלתי-מחיק המספר 177789, גם הפעם היה סוטר לו בלי צל של היסוס. אגב, אבי מעולם לא סטר לאיש.

הרומן הגרפי שלי הדור השני- דברים שלא סיפרתי לאבא, יצא לאור לפני ארבע שנים. במהלך השנים הארוכות של התרום-כתיבה, אחד המכשולים שעמד לפני היה העובדה שאבא יקרא אותו ואולי ייפגע מעצם החשיפה הפומבית של הסיפור המשפחתי הפרטי שלנו. כמו שאני נוהג לומר, אצלנו בעדה לא חושפים רגשות, שומרים בבטן ומעמידים פנים שהכל בסדר.
אם מישהו היה אומר לי אז שספרי יהיה הגורם שיפתח את הפצע הבלתי-מגליד שלנו, יחטא וירפא אותו באופן יסודי ויתפור אותו יפה עם צלקת קטנה, ויהיה הגורם שיעצים את הקשר בינינו, ויתרה מזאת, אם מישהו היה אומר לי שאבא יקח איתו את ספרי למסעותיו עם תלמידי תיכון מבלגיה לאוושוויץ ויחתום עליו בשמי לכל דורש, לא הייתי סוטר לו אמנם, אבל ודאי ודאי הייתי צוחק לו בפנים.
הספר לא רק קירב בינינו, הוא גם חייב את אבא להקשיב לנו בפעם הראשונה בחייו. הוא תמיד היה שקוע כל כולו בסבלו האין-סופי, בטראומה הבלתי-נתפסת שהוא חווה, שלא נשאר לו מקום להכיל גם את סבלנו, את הטראומה הקטנה והזניחה שלנו, ילדיו, ילדי הדור השני, אנחנו שגדלנו בשתיקתו הרועמת של אז.
ספרי היפנה כלפיו מראה חדה ובלתי-מתפשרת, מראה שלא מעגלת פינות ולא צובעת בוורוד, ובעזרת הומור אמרתי את האמת על הסבל של דורנו.
אבא מאוד הופתע. כל חייו הוא חשב ששתיקתו גוננה עלינו ומנעה נזקים ישירים או עקיפים.
הוקל לי להסביר לו בציורים ובחיוכים שהוא טעה ושאני מבין ושאין בי כעס.

את אבא, על אף שזו הייתה סיסמה זדונית ושקרית, העבודה באמת שחררה.
אותי שחרר הקומיקס וההומור.