מישל קישקה

בשקט שאחרי "סערת הציור בעירום של איילת שקד", בתוקף היותי מרצה בבצלאל למעלה משלושה עשורים, אני מרגיש צורך לומר כמה מילים. לא אדבר על הציור הנ"ל, לא על שנקר, לא על יולי תמיר ולארי אברמסון, אלא על חופש אקדמי.

בעיני אקדמיה לאמנות היא חממה שגדלים בה בתנאים אופטימיליים כשרונות נדירים. תפקידי בין כותלי הכיתה הוא לאפשר לכל סטודנט להביא את עצמו לידי ביטוי, לבדוק את הגבולות, למתוח ואף לעבור אותם ולהגדיר אותם מחדש. מוטלת עלי החובה והזכות לכוון, לייעץ, לבקר ולהכין את הסטודנט לחיים האמיתיים שמתחילים עם הצגת פרויקט הגמר שלו.

אני לא הצנזור שלו, לא הלקוח ולא העורך. אני מורה ומחנך במובן המלא והקלאסי של המילה.

בין כותלי הכיתה קיים חופש אקדמי מוחלט.

סטודנט מגיע לאקדמיה מפורמט על ידי מערכת החינוך והצבא. הוא יודע להוציא ציונים טובים ולבצע פקודות על הצד הטוב ביותר. המעבר לאקדמיה, גם אם הוא עוצר בדרך בהודו או בדרום אמריקה, הוא מעבר חד. בכל מעשה יצירה יש נקיטת עמדה, לקיחת אחריות וחשיפה עצמית.

בשיעורי קריקטורה למשל, מתמודד הסטודנט עם הבעת דעות אישיות, אמירות חריפות ולפעמים בוטות הנוגעות לסוגיות חברתיות-פוליטיות. חשוב ועקרוני שהסטודנט ירגיש שדעותיו לגיטימיות ופתוחות לדיון נוקב ושהוא איננו נשפט עליהן אלא על הצלחתו להעביר אותן ביצירתו.

אני נמצא כדי לתת לו את הגיבוי ואת הכלים לכך, כאשר אני מגובה על ידי ראש המחלקה, שמגובה על ידי נשיא האקדמיה. כי החופש האקדמי חל על כל הדרגים במערכת.

אקדמיה לאמנות איננה בית ספר מקצועי שמוציא אנשי מקצוע מדופלמים. אקדמיה היא מקום של חלום ושל דימיון שבו מנסים לשאוף לעולם יפה יותר ורגיש יותר.

אקדמיות הצמיחו במאה העשרים אוונגרד וקידמו את כל תחומי היצירה בזכות הטלת הספק, מרד במוסכמות ובממסד, כולל הממסד האקדמי עצמו, שחיטת פרות קדושות, התרסה ותסיסה. ורק אז יכול לצאת בוגר אקדמיה לחיים האמיתיים בראש פתוח ובאופקים מורחבים, עם התמחות בשאלת שאלות ועם הכוח להציע פתרונות.

הערובה לכל אלה הוא חופש אקדמי. אין מקום לצנזורה באקדמיה. המציאות שבחוץ דואגת לכך כל יום.

פוסטר של טרטקובר, מוצג כעת בתערוכה הנפלאה שלו במוזיאון תל אביב