מישל קישקה

 בהמשך נאומו, שזכה מדי פעם למחיאות כפיים מהקהל, אמר הסופר כי "למדתי שכל אחד מבני המשפחה יכול להתאבל כרצונו, איש לא יכול לצוות על אדם אחר איך להתאבל, זה נכון לגבי משפחה פרטית ולגבי משפחת השכול הגדולה בישראל. יש תחושה של גורל משותף וגורל שרק אנחנו יכולים להבין ולכן אם ההגדרה 'משפחת השכול' היא אמיתית וכנה.

 "אנא כבדו את הדרך שלנו, היא ראויה לכבוד, היא לא דרך קלה ולא מובנת מאליה, היא מלאה בסתירות פנימיות, אבל זאת הדרך שלנו לתת משמעות למות יקירינו אחרי מותם וזו דרכנו – לא לפעול ולא להתייאש כדי שבעתיד תדעך המלחמה ואולי תיפסק לגמרי ואולי נחיה חיים מלאים ולא נשרוד מאסון לאסון.

 "אנחנו ישראלים ופלסטינים שאיבדנו את מי שהיה יקר לנו, אולי יותר מחיינו שלנו, אנחנו נוגעים במציאות דרך פצע פתוח. מי שפצוע ככה לא נופל לאשליות ויודע כמה החיים הם פשרה אינסופית. השכול עושה אותנו לאנשים מפוקחים יותר במה שקשור למגבלות הכוח או לאשליה שמלווה את מי שהכוח בידו. אנחנו חשדנים יותר ומתמלאים סלידה כשיש ביטויים של יהירות לאומנית או הצהרות זחוחות של מנהיגים – אנחנו אלרגים לזה ממש".

"ישראל היא מבצר אבל עדיין לא בית"

 "אם לישראלים לא יהיה בית גם לפלסטינים לא יהיה בית. וגם ההפך נכון, אם ישראל לא תהיה בית גם פלסטין לא תהיה בית. יש לי שתי נכדות בנות 6 ו-3 ובשבילן ישראל זה מובן מאליו, שיש לנו מדינה, כבישים, בתי ספר, בתי חולים, יש שפה עם עברית עשירה”.גרוסמן תקף את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר הביטחון אביגדור ליברמן ואמר: "אני שייך לדור שדברים אלה לא היו מובנים מאליהם ואני מדבר מהמקום הזה, את הקו הזה שסוף סוף הגענו הביתה. אבל ישראל מדכאת עם 70 שנה ויוצאת לאפרטהייד זה פחות בית, כששר הביטחון מונע מפלסטינים שוחרי שלום להגיע למפגש שוחר שלום, זה פחות בית. כשישראל מנסה לקמבן עסקאות באוגנדה ורואנדה כדי לגרש אנשים אל מותם, ישראל היא פחות בית. כשראש הממשלה מסית נגד ארגוני זכויות האדם ומנסה לחוקק חוקים עוקפי בג"ץ – ישראל נעשית פחות בית לכולנו".