אני משתף כאן טקסטים קצרים ראשוניים ספונטניים וצילומים שבנינו שלחו היום
דוד קישקה העלה טקסט אישי לפייסבוק
https://www.facebook.com/100011726467379/posts/1057876021279937/?d=n
יונתן קישקה כתב בווטסאפ את הטקסט הבא
סבא שלי הנרי קישקה נולד בבלגיה בשנת 1926, איבד את משפחתו בשואה, שרד את המחנות והשתחרר מאושוויץ לפני 75 שנים. חסר כל חזר לבלגיה ושיקם את חייו, התחתן והפך לאבא ל-4, סבא ל-9 נכדים וסבא רבא ל-14 נינים (ועוד אחד בדרך). הפך להיות עד של השואה וליווה משלחות 44 פעמים לפולין. במסע ה-44 הייתי איתו יחד עם אבי ואחי. הוא כתב ספר "נעורים אבודים בעלטת המחנות", העיד בעשרות בתי ספר ובעיקר היה איש משפחה אוהב ואהוב. ב-14 לאפריל התקשרנו אליו לאחל לו יום הולדת 94 שמח כשהוא נמצא לבד בחדר בבידוד בבית האבות היהודי בבריסל. היום בשעה 12:10 סבא שלי מת כתוצאה מסיבוך של הקורונה. לכבוד יום הולדת 90 חגגנו לו בתל אביב עם הפתעה: תערוכה של יצירות שלו. לכבוד יום הולדת 92 חגגנו בבריסל והיה שמח. יש כל כך הרבה רגעים יפים וזכרונות איתו. הוא הוריש לנו בין השאר כישרון ציור, חוש הומור ואף יהודי. אני אוהב אותו מאוד וגאה בו, בזכותו אני והמשפחה הכבר לא כה קטנה כאן והוא סמל לניצחון החיים. אני שמח שזכיתי לבקר אותו בטיול האחרון שלי לחו"ל בנובמבר. הוא היה עדיין צלול וניצח אותי במשחק קלפים. גם אני ניצחתי אותו. זה היה ווין-ווין. בדיוק בין יום השואה ליום הזיכרון בחרת לעצמך יום זיכרון פרטי, כאשר השמים בישראל בוכים. אני אזכור אותך צוחק
אלי קישקה שלף ספונטנית צילומי משפחה מארכיונו העשיר
צילומים אחדים מילדותנו בבלגיה שהייתה בשחור לבן
עמוד הבית
English
Le blog en Francais
מישל קישקה 
משתתפת מכל הלב בצער המשפחה.
שמי סנדרה, והייתי מורה לאנגלית בבית חינוך בזמן שאלי למד בבית הספר. זכור לי עד היום טקס יום השואה שאלי השתתף בו והמילים שהקריא אז בטקס – כל זוג נעליים הוא בנאדם אחד( בין יתר הדברים) מהדהדות באוזני עד עכשיו. לימים הפכתי גם למדריכת נוער בפולין וספר האיורים שלך מלווה אותי בכל ביקור באושוויץ( פיזית לוקחת אותו איתי) . מתוכו הרגשתי , ולו במקצת , ש״הכרתי״ את הנרי. דרך סיפור יש עוד נערות ונערים רבים שמכירים כעת את הסיפור.
יהיה זכרו ברוך
תודה רבה סנדרה. העברתי גם לאלי.
מישל, דוד, יונתן ובני משפחה יקרים,
תנחומי העמוקים והכנים על מותו של אבא וסבא שאותו הכרתי דרך האיורים שלך מישל, הסיפורים שכתבתם עליו והתמונות המשפחתיות שהעליתם כאן. הוא זכה לאריכות ימים כדי להקים משפחה שורשית ואוהבת ושימש בחייו עד נאמן לזוועות שהנאצים עשו ביהודים, בנותנו תוקף למשפט ׳לעולם לא עוד׳. אין לי ספק שתמשיכו לשאת את מורשתו לדורי דורות בגאווה והוא ישמור עליכם מלמעלה. יהי זכרו ברוך.
מישל ומשפחת קישקה,
תנחומי.
ילדי ואני הכרנו קצת, את אבא-סבא-סבא רבא הנרי דרך הספר "הדור השני". הוא הפך להיות אורח קבוע בסלון שלנו, מושא לדיונים, וויכוחים, דמעות וגם הרבה צחוק.
נדמה לי שאנחנו (ועוד הרבה דורות שניים, שלישיים וכו) מצאו, באופן זה או אחר, את עצמם בסיפור שלו-שלכם.
ולמרות זאת, אחשוב עליו לא רק "כניצול שואה" אלא כאבא, סבא, אדם.
בריאות ובשורות טובות
תודה רבה תותי
משתתפת בצערך מישל, אביך דמות מעוררת השראה וכמותו גם היצירתיות והאומץ שלך שאפשרו לנו להכיר את הסיפור המשפחתי בקומיקס. תודה.
תודה רבה תמי
אני במקור אמריקאי והייתי סטודנט לרפואה באוניברסיטת Liege בשנות ה- 70. אז הכרתי את משפחת קישקה והייתי מיודד עם מישל. בתקופה ההיא הייתה לי שפם והודבק לי השם "גרושו" (לא זוכר אם זה היה על ידי מישל או הנרי). הייתי פוגש את המשפחה באירועים שונים במרכז התרבותי היהודי בליאז'. הם הגיעו במונית בגלל שלא היה להם מכונית: הנרי טען שגם ככה -"כל העולם נוסע במכונית" ("tout le monde roule en voiture") והוא לא צריך או רוצה. אני לא מבין אם היה מדובר בדאגה אקולוגית טרם זמנה או רצון להפחית עומס בדרכים או למנוע תאונות. או שסתם לא רצה.
הוא היה זכור לי כאדם מחויך אדיב וחביב. הייתי אז סטודנט צעיר בודד בעיר ותרבות זרות והוא היה תמיד מתייחס אלי בחום אבהי. נימת הדיבור שלו הייתה רגועה ורכה ולפחות כלפי חוץ לא ביטאה מרירות. אני עדיין זוכר הזדמנות אחת כשהוא סיפר לי שבמחנה האסירים חיו בצריפים כשכל אחד היה מאוכלס על ידי יוצאי מדינה אחרת – פולין, הונגריה, וכו'. למרות מצבם האומלל המריבות האטניות לא דעכו – הפולנים לא דיברו עם ההונגרים, וכו'. הרושם שקיבלתי אז הייתה פליאה שהמצב הקיצוני שבו הם נמצאו לא הניע אותם לוותר על מריבות ודעות קדומות טפלות מלפני המלחמה. או שאולי זאת בדיוק הנקודה- זאת היתה דרכם לעמת את האינדיבידואליות שלהם מול הסביבה. גילוי נאות: מדובר בזיכרון מלפני יותר מארבעים שנה שהשתבש וכמובן אני לא בא לשפוט אנשים שחיו בתנאים כל כך לא אנושיים. איך שזה לא יתפרש- מדובר היה בשיעור באופי האדם ובחיים שעשה עלי רושם שלא שכחתי.
מישל עלה לארץ ואני נשארתי בליאז' לגמור את הלימודים. למרות שאני בעצמי עליתי אחרי סיום הלימודים דרכינו מאז לא הצטלבו. מפעם לפעם הייתי רואה כתבות במדיה ששמחתי לקרוא. את הספר קראתי בעיון רב. מידת גילוי הלב שלו מרשימה. אני מוכרח להודות שבזמן שהכרתי את המשפחה לא הייתי ער לכמות היגון שהיה קיים בתוכם מפני שכלפי חוץ נראו נורמטיביים ומאוזנים. והיום קראתי את הראיון עם מישל בידיעות.
הנרי באמת היה אדם מיוחד ואני רק יכול להביע למשפחה השתתפות בצער על לכתו.
דוד יקירי, אני זוכר אותך היטב ושמח שיצרת קשר אחרי כל כך הרבה שנים. יתכן שיש צילומים מהתקופה באיזה קופסה. הייתה גם סטודנטית ישראלית בשם מרים אם אינני טועה, שלמדה גם רפואה והייתה מתארחת אצלנו גם. גם אני לא זוכר מי הדביק לך את הכינוי ״גרושו״! מה שלומך? איפה אתה בארץ? אתה עוסק ברפואה? יש לך משפחה? אתה יכול לכתוב לי ישירות למייל: michel@kichka.com