מישל קישקה

אבנר כץ הלך אתמול לעולמו בגיל 81, ממש באיבו. ראשו, ידו, דימיונו, כשרונו, רעננותו, התלהבותו נשארו כפי שהיו כילד קיבוצניקי ירושלמי. הכרתי את אבנר כסטודנט בבצלאל, עקבתי בעניין אחרי דרכו כיוצר. הוא הגדיר מחדש את האיור עד שהצליח לטשטש את הגבולות בין איור וציור, בין אמנות ״שימושית-עממית״ לאמנות גבוהה, אמנות של גלריות ומוזיאונים. אבנר המציא את עצמו מחדש מספר פעמים במהלך הקריירה הארוכה והמרשימה שלו. קולו היה ייחודי, מקורי, נון-קונפורמיסטי. הוא התנסח בהומור שנון וברהיטות, בענווה ובשקט. הוא תמיד נראה כמתנצל על כך שהוא נמצא אבל עיניו ומבטו הסגירו את האמת: איש חד, פיקח, עמוק, מעודכן, חריף ורציני. הוא נראה כאילו לא לוקח את עצמו ברצינות אך זו הייתה איסטרטגיה מתוחכמת
מים שקטים חודרים עמוק הוא תאור מדויק של אבנר

קישור למאמר שפורסם באתר פורפוליו
https://www.prtfl.co.il/archives/134458

כשכתבתי את פלאפל עם חריף נזכרתי שאבנר היה בועדת הקבלה שלי לבצלאל. עדיין לא הכרתי אותו אז, הייתי כולי עולה חדש ביומו הראשון בירושלים וציירתי אותו מהזכרון