מישל קישקה

התאריך שחקוק לי בזכרון הוא ה-4 בנובמבר 1995, לא התאריך העברי. לכן אני מעלה פעם נוספת את הקריקטורה שציירתי בשבוע שעבר. ציירתי אותה לפני שהתקיים טקס האזכרה ליצחק רבין בכנסת, לפני שביבי נשא את דבריו בנאום שבו דיבר רק על עצמו כהרגלו, והעז ברוב חוצפתו ודמגוגיותו, בהתקרבנותו הסידרתית, במצח נחושה ובלי ניד עפעף, העז לטעון שיש איומים ממשיים על חייו ועל חיי בני ביתו. כל מי שעיניו בראשו הוא עד לניסיונו בלתי פוסק להשוות את ההסתה משמאל לזו מימין, את האלימות משמאל לזו מימין. כל הביביסטים המוסתים, הבייס, הגרעין הקשה, משוכנעים שאלה פני המציאות. אך הם חיים בעולם מקביל. יונה אברושמי, ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר, אלאור עזריה חיפשתי בשמאל אך לא מצאתי. המחתרת היהודית, עוקרי עצי זית, מציתי מסגדים, מציתי בתי ערבים, מבצעי פעולות תג מחיר, חיפשתי בשמאל אך לא מצאתי. גינויים חריפים, חד משמעיים נגד מרססי גז חרדל לעבר מפגינים, נגד יורקים, נגד מקללים, נגד מאיימים ונגד מחטיפי מכות, חיפשתי בימין אך לא מצאתי. כמה ביבי דומה לטראמפ, פשוט מזעזע ומחריד
אני מעלה את הקריקטורה פעם נוספת כי אני מאוד מאוד מודאג מהאופן המגמתי, המוטה והחלקי שבו ההיסטוריה שלנו משוכתבת בספרי האזרחות של ילדינו ונכדנו . לא פלא שאחד משומרי הראש של יצחק רבין בליל הרצח בחר לעשות הסבה מקצועית ולהפוך למורה לאזרחות. אין לנו לאן להתקדם כמדינה וכעם אם הדור הצעיר יגדל על שקרים