מישל קישקה

ה-11 בספטמבר 2001 הוא תאריך שנצרב לעד בזכרוני. במהלך כל אותו היום עבדתי סביב השעון בסטודיו עם הרדיו דלוק על גלי צה״ל. מבזקי חדשות החליפו את התוכניות הרגילות ודיווחו בזמן אמת על המתקפה המתרחשת נגד מגדלי התאומים בניו יורק. כשבמבזקן הודיע שהמגדל הראשון קרס על עצמו והתמוטט הייתי בטוח שהוא נסחף או היסטרי, שהקומות שנפגעו פגיעה ישירה אולי קרסו אך לא המגדל כולו
כשחזרתי הביתה מאוחר בערב, זיפזפתי בין כל הערוצים ששידרו בלופ ובכל השפות את אותן תמונות. ראיתי ששני המגדלים נפלו. אך לא נפל לי האסימון. התקשיתי להאמין למה שהמסך השטוח התעקש להראות לי
הלכתי לישון בתקווה שאקום לבוקר חדש אחרי חלום רע
כשראיתי את הצילומים המודפסים בעמוד הראשון של עיתון הבוקר הבנתי שהתעוררתי בתוך סיוט ממשי

קריקטורה שציירתי ב- 2002 עבור עיתון צרפתי לציון שנה לפיגועים

קריקטורה שציירתי בתוכנית הבוקר ״קפה טלעד״ בעקבות פיגועי אל-קאעידהבקזבלנקה במאי 2003. היה ברור שהעולם חי בעידן חדש, עידן של טרור רצחני עיוור, מטורף, צמא דם ומעריץ מוות אלים

והנה מחווה אישית צנועה לעיר ניור יורק שאני כה אוהב, עיר שמלקקת את פצעיה מזה עשרים שנה, עיר שמגדלי התאומים נמחקו מצלליתה, עיר שהדי הפיגועים מהדהדיםבה עד היום