עשרים שנה לאינתיפאדה השנייה, זה בהחלט לא יום הולדת שמח! עשרים שנה זה דור שלם. ויש בארץ דור שלם שלא הכיר את האיתיפאדה שזיעזעה את המדינה, שהייתה רוויה בדם ומלווה בשכול, בהקצנה משני הצדדים, שתבעה קורבנות והשאירה טראומות, ניפוצה חלומות שלום בטווח הנראה לעין. האינתיפאדה של 2000-2005 העמיקה את הפער העצום ממילא, בין הישראלים לפלסטינאים, ברמת ההנהגה וברמת הפרט. הפלסטינאים ראו בעלייתו של שרון להר הבית עילה לפרוץ המהומות ואנחנו ראינו בלינץ׳ שבוצע על שני חיילי מילואים ברמאללה עילה לתגובה מזויינת חסרת תקדים. שנות האינתיפאדה התאפיינו בגלים של פיגועי תופת בערינו, באוטובוסים, בבתי קפה, במקומות ציבוריים הומי אנשים. היומיום שלנו התנהל לצלילי הסירנות של מד״א, זק״א, משטרה, כוחות ביטחון ומכבי אש. האווירה הייתה דחוסה, מתוחה, חרדתית, אימתנית
בשנים ההן הייתי קריקטוריסט הבית בתוכנית הבוקר קפה טלעד בערוץ 2. פעמיים בשבוע עם שחר הייתי מגיע לאולפן יחד עם דוב גילהר וירדנה ארזי, המגישים, והייתי מצייר קריקטורה בזמן השידור. בסוף התוכנית הייתי חושף אותה למצלמה ומנהל עליה דו-שיח עם דב גילהר. פעלתי בתנאים לא קלים, במצבים של מתח רב מסביב, עם אורחים שבאו לשפוך את כעסם וכאבם בשידור, פוליטיקאים שבאו להרביץ את משנתם, באווירה ציבורית כבדה. ציירתי לפעמים קריקטורות קשות. לרוב לא היה על מה לצחוק. מעולם לא צונזרתי. קיבלתי תמיד גיבוי מלא מגילהר ומהמנכ״ל עוזי פלד. התוכנית הוותה עבורי בית ספר של ממש בו למדתי, ליתר דיוק לימדתי את עצמי, להתבטא בצורה חשופית וישירה כקריקטוריסט. זיקקתי לי את צמד המילים ״חופש הביטוי״. התנגדתי למדיניות הממשלה ולא הסתרתי זאת. תמיד עמדו לנגד עיני הצופים בבית שמארגנים את ילדיהם לקראת בית הספר ומארגנים את עצמם לקראת יום עבודה חדש. השתדלתי תמיד להיות ישיר, כנה ורגיש ולא לפגוע בהם
הנה לקט קטן, בסדר רקראי, מתוך מאות הקריקטורות שציירתי אז. כולן בעבודה ידנית בצבעי מים על נייר גדול שהיה מונח על קן ציור באחת הפינות של האולפן
עמוד הבית
English
Le blog en Francais
