Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הארץ-סוף שבוע טיסות נכנסות / טיסות יוצאות-ליאת אלקי’

תומא וזלי אלפנדרי בנתב"ג

תומא וזלי אלפנדריצילום: תומר אפלבאום

זלי אלפנדרי, בת 14, מפריז, ותומא אלפנדרי, בן 45, מיפו. זלי ממריאה לפריז

שלום, אפשר לשאול כמה זמן היית בארץ?

זלי: הייתי כאן שלושה שבועות. אני באה חמש־שש פעמים בשנה, בכל החגים.

תומא: ובצרפת יש הרבה חגים, אז כל חודש וחצי היא מגיעה.

את טסה לבד?

זלי: כן, אני לא אוהבת לטוס עם ליווי, צריך להיות כל הזמן עם שומר כזה. אני טסה לכאן כבר חמש שנים, אז כבר התרגלתי.

תומא: באל־על יש ליווי עד גיל 15, וזה הסיוט שלה. בגלל זה היא טסה היום בחברה אחרת.

ומה את עושה בטיסה?

זלי: רואה סרט, ישנה, קוראת ספר, מקשיבה למוזיקה.

איזו מוזיקה?

זלי: באך, קאמי סן־סנס.

מוזיקה קלאסית.

זלי: כן, אני מנגנת בצ'לו מגיל שש.

תומא: זלי לומדת בבית ספר מיוחד, בבוקר לומדים כרגיל ואחרי הצהריים לומדים צ'לו.

למה דווקא צ'לו?

זלי: אמא שלי רשמה אותי לקונסרבטוריון והיה שם קונצרט עם צ'לו ונורא רציתי גם.

זה לא כלי ענק לילדה בת שש?

זלי: כשהייתי קטנה הייתי הולכת עם מישהו לקונסרבטוריון כי הצ'לו היה כבד מדי. אבל יש גם צ'לואים קטנים, יש לי אפילו אחד פה בתל אביב שכבר קצת קטן לי. היום אני כבר מנגנת בצ'לו גדול וכבר שנתיים שיש לי צ'לו משלי. בעיני זה כלי מאוד ידידותי, כמעט כמו דוב כזה. זה כלי שאפשר לחבק אותו.

תומא: הרבה חברים שלה קוראים בשמות לצ'לואים שלהם.

זלי: כן, יש אנטוניו ויש מייקל, ואז כשהם מוכרים אותם הם בוכים. קשה להיפרד מהצ'לו.

את חולמת להיות צ'לנית?

זלי: אני לא יודעת, אני נהנית מזה עכשיו. אני מתאמנת שעה או שעתיים כל יום. כשהייתי יותר קטנה הייתי מתאמנת רק חצי שעה. וגם לא כל יום.

תומא: לא תמיד כמה שאמא רצתה.

זלי: אבל עכשיו, כשאני בחופשה ובלי הצ'לו, אני חושבת על תווים כל הזמן, הם מתנגנים בתוך הראש שלי.

תומא: הלוואי שהיא תהיה רופאה או עורכת דין ולא מוזיקאית.

מה אתה עושה בחיים?

תומא: אני מפיק קולנוע ואבא של זלי ושל אחיה. עליתי לארץ לפני שש שנים.

הבן שלך לא בא הפעם?

תומא: אחיה הגדול של זלי מגיע קצת פחות עכשיו, ובצדק — הוא בן 20 ויש לו דברים אחרים לעשות בחיים.

אתה לא מתגעגע?

ביחד: זה קשה.

תומא: אבל טוב לי כאן, ויש ווטסאפ וסקייפ. זה סוג של יחסים אחרים, אבל זה יותר טוב מלהיות עם הילדים שלך ערב בשבוע, ושבת כן, שבת לא. בגלל המקצוע שלי אני יכול לפנות זמן להיות איתם, וכשהם מגיעים יש לי שבועיים מלאים ואינטנסיביים איתם.

למה עלית לארץ?

תומא: מכל מיני סיבות טובות. אהבה וסוג של קשר לארץ, יש לי גם אחות גדולה שגרה בישראל.

זה לא קשור למצב בפריז?

תומא: ממש לא. בגדול אנשים חיים כיהודים בפריז ואין להם שום בעיה. זלי גרה בשכונה לא הכי קלה שיש, בפלאס דה־פט.

זלי: זה מקום קשוח.

מה קשוח בו?

תומא: אנשים שם לא ידידותיים ויש סיפורים של יריות בין עבריינים. אבל זה לא קשור לעניין של להיות יהודי. זה סוג של יפו בפריז. אני גר ביפו, בעג'מי, וגם פה קורה שיש יריות, ושכנים שמתים ודברים כאלה.

זלי, את מסתדרת ביפו?

זלי: לפעמים אני מרגישה חוסר ביטחון. אם אני עוברת עם בגדים קצרים, הולכת וחוזרת מהים, יש מבטים, לא הכי ידידותיים. אני נהנית לבוא הנה לקצת, אבל אם אבא שלי לא יחיה פה, אני לא ארצה להיות פה.

מה את אוהבת בישראל?

תומא: את דיזנגוף סנטר.

זלי: אבא!

תומא: היינו גם בעין הטייסים בשבת.

זלי: אני אוהבת למצוא מקורות מים בארץ, מקום בטבע עם בריכה קטנה.

תומא: כיף לה שזה לא חוף ים מלא צרפתים (צוחקים).

גילוי נאות: תומא הוא גיסי

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: