מישל קישקה

בכל גיליון של "עיניים" אני מצייר קומיקס שאינו נגמר, על פי נושא הגיליון. אני משאיר את הקומיקס פתוח, בלי סוף ועם אין-ספור אפשרויות לסיום. קשה הרבה יותר לא לסיים סיפור כי זה מנוגד לנטייה הטבעית של רובנו. על הילדים להפעיל את דימיונם כדי למצוא סוף מרתק. אני מאתגר אותם, והם אותי. המדור מסב לי הנאה רבה, דימיונם של הילדים הוא כמו אוצר גדוש הפתעות. אני מוצא בהמשכים שלהם חוש הומור מפותח, בגרות מפתיעה, חשיבה לא קונוונציונלית, חריפות, שנינות, ציניות, … יחד עם זאת המשכים רבים לוקים בחוסר מקוריות ובחוסר בהירות. אני קורא את כל ההמשכים שמגיעים אלי ומסנן כדי לשמור את הטובים יותר. לפעמים הציור מושקע ומרשים, לפעמים הסיפור מרגש, ולפעמים גם זה וגם זה. אני מחליף דעות על ההמשכים של הילדים עם תמיר ראונר, העורך של "עיניים" . קורה שאני חושב לעצמי: איזה המשך הייתי שולח אילו הייתי ילד? איזה מין ילד הייתי בעצם? כיצד חוויתי את ילדותי? אין לי תשובות, רק שאלות שמדרבנות אותי בהמשך היצירה שלי