מישל קישקה

פסטיבל וודסטוק בן 50 והסיסמאות שלו נשארו רלוונטיות מאי פעם: שלום ואהבה, עשו אהבה לא מלחמה, עיצרו את המרוץ לאטום, הסוף למלחמת וייטנאם (ולכל מלחמה אחרת) וכו׳. כל הסיסמאות תקפות ומוטב שהדור הצעיר יאמץ אותן ויפנה עורף לפופוליזם הימני הדמגוגי

ב-19 באוגוסט 1944 שוחררה העיר פריז. המאייר קאלוו צייר את היום ההיסטורי בצורה נהדרת בספרו ״החיה מתה״ שיצא לאור ב-1945

La bête est morte- Calvo- Gallimard, Paris 1945

שבוע בסנגל

לפני חודש חזרתי משבוע של הרצאות וסדנאות בסנגל כאורח של שגרירותנו בדקאר הבירה. בתוכנית סדנאות קריקטורה עם סטודנטים משני בתי ספר לאמנות, הרצאות על קריקטורה וחופש ביטוי, ועל שני ספרי, הדור השני ופלאפל עם חריף. יותר משבאתי לספר על עבודתי, הייתי סקרן להכיר את עמיתי הסנגלים, קריקטוריסטים, יוצרי קומיקס ומאיירים.

כל יום מהבוקר עד הערב תוכננו לי שלוש פעילויות ובין לבין ראיונות עם כל אמצעי התקשורת, הטלויזיה הלאומית, הרדיו המקומי והעיתונות הכתובה המודפסת והמקוונת.

חופש הביטוי עמד במרכז השיחות שכן שבועות אחדים לפני בואי הפסיק הניו יורק טיימס לפרסם קריקטורות פוליטיות. מארחיי התעניינו מאוד במצב הקריקטורה הפוליטית בארץ. יש קווי דימיון רבים בין ישראל לסנגל בתחום זה. סנגל היא מדינה דמוקרטית, מוסלמית סוּפית מתונה ובעלת תרבות מערב אפריקאית מהולה בהשפעות צרפתיות. היא הייתה קולוניה צרפתית עד 1960 והסנגלים דוברי צרפתית כשפת אם יחד עם הוולוף. קריקטורות על הדת או על המנהיגים הרוחניים הן טאבו מוחלט. לעומת זאת מתפרסמות בעיתונות הסאטירית קריקטורות נועזות מאוד על ההנהגה, השחיתות ושערוריות המין העולות לכותרות מדי פעם. נועזות יותר ממה שאנחנו מפרסמים בארץ. מתפרסמים כחמישה עשר עיתונים יומיים. לטלויזיה המקומית ולרדיו רייטינג גבוהה מאוד.

פגשתי את חברי איגוד הקריקטוריסטים והתיידדתי עם הקריקטוריסט מספר אחד, אודיה, זה שכולם מחכים כל בוקר לציורו היומי בציפייה דרוכה. קיימנו דו-שיח מרתק מול אולם מלא במכון הצרפתי של דקאר, חלקת גן עדן בלב העיר.

הפגישו אותי עם גדול האמנים הסנגלים, קאלידו קסה, אדם מקסים, מוכשר ומוערך, שייסד בית ספר לאמנות שאליו הוא מקבל גם נוער נושר כדי להכשירו ליצירה ולחינוך. עבודותיו המרתקות מעצימות את התרבות האפריקאית ונוצרות מחומרים ומתכנים מקומיים בלבד, ללא שום זיקה לתרבות המערב אלא עם כמיה עזה אל ההיסטוריה והמסורות המקומיות. ניהלנו יחד סדנת קריקטורה עם הסטודנטים ועם אנשי הסגל שלו.

הייתה התעניינות רבה בשואה וההרצאות על הדור השני עוררו התרגשות רבה. הנושא לא היה זר להם, נהפוך הוא. ההרצאות על פלאפל עם חריף היוו הזדמנות לדבר על ישראל בנימה אישית, ביקורתית ואוהבת. הנוכחים בכל ההרצאות הודו לי על הפתיחות ועל הכנות. הסנגלים מעריצים את ישראל על השיגיה הרבים מחד ומבקרים אותה על מדיניות הכיבוש מאידך. השגריר רועי רוזנבליט וסגנו דניאל אשהיים התלוו אלי לכל המפגשים, הם דיברובלשון דיפלומטית כמתחייב ואני דיברתי בלשון חופשית. יחד הצגנו תמונה עשירה של ישראל, שונה מהסטיריאוטיפים והסטיגמות.

כל עיתונאי התרבות שראיינו אותי, רובן הגדול נשים, עשו עבודת הכנה מרשימה והציגו לי שאלות ממוקדות שחייבו תשובות כנות ומלאות. בסופו של המסע שר התרבות קיבל אותנו בלשכתו ואני מאוד מקווה ששיתופי פעולה עתידיים ייצאו אל הפועל. אני בהחלט חושב שיש מקום לחילופי סטודנטים עם בצלאל, למשל בתחום האופנה אבל לא רק. אחרון חביב, היה לי העונג לסעוד במעונו המפואר של שגריר צרפת, כריסטוף ביגו, שהיה שגריר בתל אביב לפני שני קדנציות ושרבים זוכרים אותו על מעורבותו העמוקה בשחרורו מהשבי החמאסי של גלעד שליט.

אחת התובנות העיקריות שלי מהמסע היא שנציגויות ישראליות איכותיות בכל העולם מאפשרות את קיומה של הדיפלומטיה הקלאסית הישירה, הישנה והטובה. תובנה אחרת היא שהתרבות מסוגלת לבנות גשר בין העמים, והיא היא הדיפלומטיה הבלתי רשמית במיטבה. אז במקום להשקיע מיליונים מיותרים בקמפיינים כושלים נגד הבי.די.אס, הגיע זמן לחזק את משרד החוץ שמרוקן בשנים האחרונות באופן שיטתי מתוכנו ומייעודו. נאומים של ביבי מעל דוכן האו״ם הם לא תחליף לשגרירויות איכותיות. עובדה, הפלסטינים הבינו זאת היטב ויש להם יותר נציגיות בעולם מאשר לנו.

הונג קונג נאבקת למען החושפ והדמוקרטיה. סין רוצה לכפות את הסיוט הקומוניסטי עם ההשלייה הקפיטליסטית. סין הראתה בעבר הלא רחוק למה היא מסוגלת ולא ברור אם יש להונג קונג סיכוי

דבר העורך שפורסם הבוקר בהארץ
Bibi Haaretz

 מאמר דעה מצויין שב.מיכאל פירסם אמתול בהארץ
אני מוסיף לו פרשנות מאויירת משלי