Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ספטמבר, 2016

מעל פסגת הר הרצל שטוף השמש נאמרו הספדים יפים ומרגשים לשמעון פרס, מתוכם אני נוצר בליבי שני דברים
ראשית, מילותיה האישיות של בתו צביה שבחרה לדבר על שמעון המשפחתי, אבא שמעון בנעלי בית. מכיוון שהאבל הלאומי נוטה להאפיל על האבל הפרטי, היא הכשכילה לחלוק עם כל הנוכחים את הפן הלא ציבורי והאינטימי שלו, בהומור ובעדנה. כאילו עומדת היא לבדה איתו על ההר
ושנית, ההספד של הנשיא אובמה שהיה בעיני נאום היסטורי שחיבר את תולדותיו של פרס עם תולדות הציונות עם תולדות המדינה ועם תולדות הסכסוך, במילים חדות וברורות כשהדברים נאמרים בנוכחותו של מחמוד עבאס שבואו לירושלים הצית גל של ביקורות והתקפות חריפות בכל העולם הערבי. נוכחותו בירושלים אמרה בריש גלי שגם אם שני הצדדים מביטים זה בזה בחשדנות ספוגה בלא מעט שנאה, גם אם תהליך השלום עדיין מורדם ומונשם בפרוזדור של טיפול נמרץ, גם אם עבאס וביבי לא יגיעו להסכם שלום בחייהם וגם אם אחד בנביאי השלום נטמן היום, התקווה לשלום לא מתה איתו. אויב לא היה טורח להגיע לירושלים. עבאס הגיע כפרטנר
בערוץ הראשון ראיתי לפני רגע קריקטורה מהעולם הערבי שבה מחמוד עבאס לבוש מדי צה"ל מתפלל בכותל. חבל שלא הספקתי לעשות צילום מסך
abbas
AFP/Le Monde צילום

Read Full Post »

חלקת גדולי האומה הוא המקום הנכון למנוחתו הנכונה של שמעון פרס
הוא שידע שהשמיים הם הגבול, מנוחת עדן בגן עדן היא בסך הכל התחלה חדשה
הוא ימשיך לחלום ואנחנו נתגעגע
peres-heaven

Read Full Post »

טקסט אישי שכתב יונתן

שלום לשמעון פרס

הייתי בן ארבע בערך כשפגשתי את פרס בפעם הראשונה. אני והוריי הבחנו בו בכיכר צרפת, ליד מעון ראש הממשלה בירושלים. הוא היה מצוייד בחליפה עם עניבה באמצע ועם שני שומרי ראש בצדדים. זיהיתי אותו מהטלויזיה, ההורים שאלו אותי אם אני רוצה לברך אותו לשלום ועניתי בחיוב. ניגשנו אל המאבטחים ואבא שלי הסביר להם שהבן שלו רוצה להכיר את פרס מקרוב. המאבטחים הביטו על שמעון והוא אישר להם לפתוח את חומת המגן האנושית. ניגשתי אליו בביישנות והושטתי לו את ידי השמאלית. אולי הייתי מבולבל, אולי קצת התרגשתי ואולי בעצם לא ייחסתי חשיבות ללחיצת יד עד לאותו רגע.

שמעון חייך אליי והושיט לי את היד הימנית: "תמיד לוחצים ידיים עם יד ימין". במפגש שארך כעשר שניות קיבלתי ממנו שיעור לחיים. יום אחד אספר לנכדיי ששמעון פרס, הוא ולא אחר, לימד אותי רשמית ללחוץ יד. זכיתי לקבל שיעור קצר וחשוב על שלום מדיפלומט, וראש ממשלה (היו לו כמובן עוד תארים, כולל כאלו שהתווספו מאוחר יותר). שמעון פרס ללא ספק נחקק בראשי לעד בתור איש של שלום.

הייתי בן ארבע עשרה בערך כשפגשתי את שמעון בפעם השנייה. ישבתי עם חבריי לכיתה בתאטרון ירושלים והוא נאם בגובה העיניים בנושא עתידה של המדינה בדגש על חינוך וטכנולוגיה. חלק מהנאום שלו היה מעורר השראה וזכור לי עד היום: "לאורך ההיסטוריה כוחה של מדינה נמדד על ידי שטח וצבא. המציאות היום השתנתה ומדינה יכולה להיות חזקה בזכות חינוך טוב וטכנולוגיה מתקדמת." משפט אחד (או שניים לקטנוניים שביניכם) שמכיל בתוכו כל כך הרבה חוכמה, ידע, ניסיון ובעיקר חזון. שמעון פרס לא היה רק איש של שלום אלא איש של חזון. במובן הפיזי שמעון היה אבל הוא מסוג המדינאים שצריכים להישאר איתנו גם בהווה, ברוחו ובחזונו בשיח הציבורי שמטרתו לקדם את מדינת ישראל לכיוונים חיוביים. עושה רושם שישראל מעצמה טכנולוגית. מצד שני ממש לא בטוח אם ישראל של היום היא מעצמה של חינוך. המצב כמעט טוב, או מספיק בקושי, אולי אפילו נכשל. שכל אחד יחליט איזה ציון הכי משקף. חינוך ברמה גבוהה
וטכנולוגיה מתקדמת בשילוב של שלום עם שכנינו (אפילו שלום במובן הפשוט ביותר: לא מלחמה) הם מתכון בטוח לביטחון וצמיחה.

יונתן קישקה, 28.09.16
peres-yonathan

Read Full Post »

שלום, שמעון! הוא לא רק צמד מילים ביום פרידה מאיש ששיעור קומתו כמעט לא ניתן למדידה. הוא גם צמד המילים המדויק ביותר  שמתאר את האיש שעזב אותנו בגיל 93 עם תחושה שנקטף באיבו. מדוע באיבו, כי הגיע לו לראות את השלום בחייו אחרי שהוא חלם אותו, חזה אותו ופעל למענו ברוב שנותיו. אגב הוא היה אומר על כך שכן ראה את השלום, שלום עם מצרים, שלום עם ירדן ושלא התייאש ולו לרגע ששלום עם שכנינו הפלסטינים בוא יבוא
השיעור החשוב ביותר שלימד אותנו הוא שיעור באופטימיות, אופטימיות בלתי נלאית, אופטימיות ללא תקנה, אופטימיות אין קץ

בחגיגות יום הולדתו ה-80 הגיעה אלי הזמנה מיוחדת: לצייר עבורו קריקטורה שבה הוא מצוייר לצד אנשים שהוא העריך במיוחד: תיאודור הרצל, דוד בן גוריון, ברל קצנלסון, משה דיין, מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג ג'וניור, לב טולסטוי, דה גול, ברברה סטרייסנד והנסיכה דיאנה. את הציור הענקתי לו בטקס שבו נכחו, בין האורחים, הנשיא ביל קלינטון ומיכאיל גורבצ'וב
כעבור ימים אחדים הגיעה אלי בדואר ברכת תודה אישית בכתב ידו
peres-80

Read Full Post »

ויותר מכל, שנה של סבבה! מגיע לכולנו
shana-tova-kichka

Read Full Post »

סקר שנערך בשנה שעברה הראה שרוב קטן, אבל רוב בכל זאת, היה מעדיף מדינה יותר יהודית על פני מדינה יותר דמוקרטית. אני מציע ללכת רחוק יותר: להפריד את הדת מהפוליטיקה

http://www.haaretz.co.il/news/local/1.3072420

 jerusalem-shabbat

Read Full Post »

תומא וזלי אלפנדרי בנתב"ג

תומא וזלי אלפנדריצילום: תומר אפלבאום

זלי אלפנדרי, בת 14, מפריז, ותומא אלפנדרי, בן 45, מיפו. זלי ממריאה לפריז

שלום, אפשר לשאול כמה זמן היית בארץ?

זלי: הייתי כאן שלושה שבועות. אני באה חמש־שש פעמים בשנה, בכל החגים.

תומא: ובצרפת יש הרבה חגים, אז כל חודש וחצי היא מגיעה.

את טסה לבד?

זלי: כן, אני לא אוהבת לטוס עם ליווי, צריך להיות כל הזמן עם שומר כזה. אני טסה לכאן כבר חמש שנים, אז כבר התרגלתי.

תומא: באל־על יש ליווי עד גיל 15, וזה הסיוט שלה. בגלל זה היא טסה היום בחברה אחרת.

ומה את עושה בטיסה?

זלי: רואה סרט, ישנה, קוראת ספר, מקשיבה למוזיקה.

איזו מוזיקה?

זלי: באך, קאמי סן־סנס.

מוזיקה קלאסית.

זלי: כן, אני מנגנת בצ'לו מגיל שש.

תומא: זלי לומדת בבית ספר מיוחד, בבוקר לומדים כרגיל ואחרי הצהריים לומדים צ'לו.

למה דווקא צ'לו?

זלי: אמא שלי רשמה אותי לקונסרבטוריון והיה שם קונצרט עם צ'לו ונורא רציתי גם.

זה לא כלי ענק לילדה בת שש?

זלי: כשהייתי קטנה הייתי הולכת עם מישהו לקונסרבטוריון כי הצ'לו היה כבד מדי. אבל יש גם צ'לואים קטנים, יש לי אפילו אחד פה בתל אביב שכבר קצת קטן לי. היום אני כבר מנגנת בצ'לו גדול וכבר שנתיים שיש לי צ'לו משלי. בעיני זה כלי מאוד ידידותי, כמעט כמו דוב כזה. זה כלי שאפשר לחבק אותו.

תומא: הרבה חברים שלה קוראים בשמות לצ'לואים שלהם.

זלי: כן, יש אנטוניו ויש מייקל, ואז כשהם מוכרים אותם הם בוכים. קשה להיפרד מהצ'לו.

את חולמת להיות צ'לנית?

זלי: אני לא יודעת, אני נהנית מזה עכשיו. אני מתאמנת שעה או שעתיים כל יום. כשהייתי יותר קטנה הייתי מתאמנת רק חצי שעה. וגם לא כל יום.

תומא: לא תמיד כמה שאמא רצתה.

זלי: אבל עכשיו, כשאני בחופשה ובלי הצ'לו, אני חושבת על תווים כל הזמן, הם מתנגנים בתוך הראש שלי.

תומא: הלוואי שהיא תהיה רופאה או עורכת דין ולא מוזיקאית.

מה אתה עושה בחיים?

תומא: אני מפיק קולנוע ואבא של זלי ושל אחיה. עליתי לארץ לפני שש שנים.

הבן שלך לא בא הפעם?

תומא: אחיה הגדול של זלי מגיע קצת פחות עכשיו, ובצדק — הוא בן 20 ויש לו דברים אחרים לעשות בחיים.

אתה לא מתגעגע?

ביחד: זה קשה.

תומא: אבל טוב לי כאן, ויש ווטסאפ וסקייפ. זה סוג של יחסים אחרים, אבל זה יותר טוב מלהיות עם הילדים שלך ערב בשבוע, ושבת כן, שבת לא. בגלל המקצוע שלי אני יכול לפנות זמן להיות איתם, וכשהם מגיעים יש לי שבועיים מלאים ואינטנסיביים איתם.

למה עלית לארץ?

תומא: מכל מיני סיבות טובות. אהבה וסוג של קשר לארץ, יש לי גם אחות גדולה שגרה בישראל.

זה לא קשור למצב בפריז?

תומא: ממש לא. בגדול אנשים חיים כיהודים בפריז ואין להם שום בעיה. זלי גרה בשכונה לא הכי קלה שיש, בפלאס דה־פט.

זלי: זה מקום קשוח.

מה קשוח בו?

תומא: אנשים שם לא ידידותיים ויש סיפורים של יריות בין עבריינים. אבל זה לא קשור לעניין של להיות יהודי. זה סוג של יפו בפריז. אני גר ביפו, בעג'מי, וגם פה קורה שיש יריות, ושכנים שמתים ודברים כאלה.

זלי, את מסתדרת ביפו?

זלי: לפעמים אני מרגישה חוסר ביטחון. אם אני עוברת עם בגדים קצרים, הולכת וחוזרת מהים, יש מבטים, לא הכי ידידותיים. אני נהנית לבוא הנה לקצת, אבל אם אבא שלי לא יחיה פה, אני לא ארצה להיות פה.

מה את אוהבת בישראל?

תומא: את דיזנגוף סנטר.

זלי: אבא!

תומא: היינו גם בעין הטייסים בשבת.

זלי: אני אוהבת למצוא מקורות מים בארץ, מקום בטבע עם בריכה קטנה.

תומא: כיף לה שזה לא חוף ים מלא צרפתים (צוחקים).

גילוי נאות: תומא הוא גיסי

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: