מישל קישקה

המשבר בקפריסין

Read Full Post »

אין התנצלויות חינם

Read Full Post »

אני יודע כעת כי בדמוקרטיה מלאת החיים של ישראל, כל מלה וכל מחווה נבחנת בקפידה. אז הרשו לי להבהיר זאת, כל דרמה ביני לבין ידידי ביבי במשך השנים לא היתה אלא מזימה לייצור תוכן ל"ארץ נהדרת".

אני מודע גם לתזמון הגעתי בערבו של חג קדוש, חג הפסח. ובנושא זה ברצוני להתחיל. בעוד ימים ספורים, יישבו היהודים כאן בישראל ובכל רחבי העולם עם משפחותיהם וחבריהם לשולחן הסדר, ויחגגו עם שירים, יין ומאכלים מסורתיים. אחרי שנהניתי מסדרי פסח עם משפחתי וחבריי בשיקגו ובמסע הבחירות, אני גאה על שהכנסתי מסורת זו גם לבית הלבן. עשיתי זאת שכן רציתי שבנותיי יחוו גם הן את ההגדה, הסיפור שבמרכז הפסח, שהופך את תקופה זו של השנה לרבת עוצמה כל כך.

זהו סיפור על מאות שנות עבדות, על שנות נדודים במדבר. סיפור על הישרדות חרף רדיפות, על אמונה באל ובתורה. זהו סיפור על השגת חירות בארצך שלך. עבור העם היהודי, זהו סיפור מהותי להפיכתכם למה שאתם, אך זהו גם סיפור שנושא בחובו את החווייה האנושית האוניברסלית, עם כל הסבל והישועה שכרוכים בה. הוא משותף לשלוש הדתות הגדולות – היהדות, הנצרות והאיסלאם – ששורשיהן באברהם, ושרואות בירושלים קדושה. וזהו סיפור שגם עורר השראה בקהילות ברחבי העולם, בהם אני ובני עמי האמריקאים.

בארה"ב – אומה שהורכבה על ידי אנשים שחצו אוקיינוסים כדי להתחיל מחדש – אנחנו נמשכים באופן טבעי לרעיון של השגת חירות בארצנו. עבור האפרו-אמריקאים, יציאת מצרים מסופרת כמעשייה רבת-עוצמה על שיחרור מכבלי העבדות והשגת חירות וכבוד אנושי – מעשייה שליוותה אותנו מימי העבדות ועד לימי התנועה לזכויות האזרח. במשך דורות, אותה הבטחה סייעה לאנשים להתגבר על עוני ורדיפה, רק בשל תקוותם כי באופק ממתין להם יום טוב יותר. עבורי אישית, בשל התבגרותי בחלקים מרוחקים של העולם וללא שורשים מוצקים, היא סיפרה על כמיהתו של כל אדם לבית.

ברור עם זאת, שגם כשאנו שואבים כוחות מהסיפור על רצון האל ומתנת החירות שהעניק, אנו יודעים שכאן בכדור הארץ, עלינו להכיר באחריותנו שלנו, בעולם שאינו מושלם. משמע, לשאת חלק בהקרבה ובמאבק, ולעבוד – דור אחר דור – למען רעיון החירות. כפי שאמר ד"ר מרטין לותר קינג ביום הירצחו – "אולי לא אגיע לשם עמכם, אבל ברצוני שתדעו שאנו, כעם, עוד נגיע לארץ המובטחת". בדיוק כשם שיהושע המשיך את דרכו של משה, העבודה נמשכת – לצדק וכבוד, להזדמנות וחירות.

מסעו של העם היהודי לממש את הבטחת ארץ ישראל נמשך אין ספור דורות. הוא כלל מאות שנים של סבל וגלות, רדיפות, פוגרומים ואפילו רצח עם. לאורך כל זאת, שמר העם היהודי על זהותו הייחודית ועל מסורותיו, כמו גם על כמיהתו לשוב הביתה. ולמרות שהיהודים הגיעו להצלחות יוצאות דופן ברחבי העולם, החלום של חירות אמיתית הוגשם במלואו לבסוף ברעיון הציוני – להיות עם חופשי בארצו.

לכן אני מאמין ששורשי ישראל אינם נעוצים רק בהיסטוריה ומסורת, אלא גם ברעיון פשוט ועמוק: הרעיון שעם זכאי להיות חופשי בארצו. וב-65 השנים האחרונות, כשישראל היתה בשיאה, הישראלים הראו שאחריות אינה נגמרת בהגעה לארץ המובטחת, אלא רק מתחילה שם.

ישראל הפכה למקלט מהגולה – קולטת יהודים מאירופה, מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה וצפון אפריקה. ישראל היתה לאומה משגשגת – בקיבוצים שהפריחו את המדבר, בעסקים שסייעו להרחיב את מעמד הביניים, ובממציאים שחתרו ליעדים חדשים – מהשבב הקטן ביותר ועד לחלל.

ישראל הצליחה לבסס דמוקרטיה חזקה – ובה חברה אזרחית עירנית, מפלגות פוליטיות גאות, עיתונות חופשית חסרת-מנוח ודיון ציבורי מלא-חיים – ואולי מלא-חיים זו לשון המעטה.

ישראל השיגה זאת בעת שהתגברה על איומים לא-פוסקים על ביטחונה – בעזרת האומץ של צה"ל, ועמידותה של החברה האזרחית בפני הטרור.

זהו סיפורה של ישראל. זו העבודה שהגשימה את חלומותיהם של דורות כה רבים. ולאורך כל הדרך, בנתה ישראל קשרי ידידות בלתי-ניתנים לניתוק עם ארצות הברית.
הקשרים הללו החלו 11 דקות בלבד לאחר עצמאותה של ישראל, כשארה"ב היתה המדינה הראשונה שהכירה בה. כפי שהנשיא טרומן אמר כשהסביר את החלטתו להכיר בישראל, "אני מאמין שיש לה עתיד מזהיר לפניה, לא רק כאומה ריבונית, אלא כהתגלמות האידיאלים הגדולים של הציביליזציה שלנו".

מאז בנינו ידידות שמקדמת את האינטרסים המשותפים שלנו. יחדיו, אנו חולקים מחויבות לביטחון אזרחינו כמו גם ליציבות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. יחדיו, אנו חולקים חתירה לקידום הצמיחה הכלכלית ברחבי העולם, ולחיזוק מעמד הביניים בארצנו. יחדיו, אנו חולקים מאמץ להצלחת הדמוקרטיה.

אולם מקור ידידותנו הוא לא רק ברצונות המשותפים. הוא מתעלה מעל למפלגות הפוליטיות והמנהיגים. אמריקה היא אומה של מהגרים. המגוון מחזק אותנו. האמונה מעשירה אותנו. איננו נשלטים רק בידי גברים ונשים, אלא בידי חוקים. היזמות והחדשנות ממריצה אותנו. הדיון הדמוקרטי מאפשר לכל דור לדמיין מחדש ולרענן את הקשר שמגדיר אותנו. לכן אנו רואים בישראל את אותם ערכים שאנו חולקים, גם כשאנו מודעים להבדלים שמבחינים ביננו.

בעומדי כאן היום, אני מודע לכך שאלו ימים מורכבים לשתי האומות שלנו. בפנינו נושאים מורכבים שעלינו לצלוח בארצותינו שלנו, כמו גם סכנה ואי-יציבות בעולם. כשאני מסתכל על הדור הצעיר בארה"ב, אני חושב על הבחירות שיהיה עליהם לעשות בחייהם כדי להגדיר מי נהיה כאומה במאה ה-21, בייחוד עתה, כשאנו יוצאים משתי מלחמות ומיתון כואב. אין זה משנה עד כמה האתגרים גדולים, האידיאליזם שלהם, האנרגיה שלהם והאמביציה שלהם תמיד נוטעות בי תקווה.

(מהקהל נשמעה קריאת ביניים, ולאחריה שאגות בוז). זהו חלק מהדיון החיוני שעליו דיברתי. אני חייב להודות, ארגנו את זה כדי שארגיש בבית, לא הייתי מרגיש בנוח לולא היתה לפחות קריאת ביניים אחת.

לכן אני מעוניין להתמקד במה נוכל לעשות יחדיו כדי להתקדם בשלושה נושאים שמגדירים את עתידנו: ביטחון, שלום ושגשוג.

אתחיל בביטחון. אני גאה בכך שמערכת היחסים הביטחונית בין ישראל לארה"ב מעולם לא היתה חזקה יותר: יותר תרגילים משותפים של צבאותינו, יותר ביקורים של בכירים בפוליטיקה, בצבא ובמערכת המודיעין; והתוכנית הנרחבת ביותר עד היום שתעזור לכם לשמור על היתרון האיכותי הצבאי שלכם. אלה העובדות. אולם בעיני, אין זו רק שאלה של מאזנים. אני יודע שכאן, בישראל, הביטחון הוא עניין אישי. אז תנו לי לספר לכם מה עמדתי כשאני שוקל נושאים אלה.

כשאני בוחן את ביטחון ישראל, אני חושב על ילדים כמו אושר טוויטו, אותו פגשתי בשדרות, ילדים בעלי אותו גיל כמו שתי בנותיי, שהלכו לישון בלילה מפוחדים שטיל ינחת בחדר השינה שלהם רק בגלל מי שהם והמקום שבו הם חיים. זו הסיבה שהשקענו במערכת כיפת ברזל כדי להציל אינספור חיי אדם – מכיוון שהילדים האלה ראויים לישון טוב יותר בלילה. לכן הבהרנו, פעם אחר פעם, שישראל לא יכולה לקבל ירי טילים מעזה, והגנו על זכותה להגן על עצמה. ולכן לישראל יש זכות לצפות מחמאס לוותר על האלימות ולהכיר בזכות הקיום של ישראל.

אני חושב גם על חמישה ישראלים שעלו על אוטובוס בבולגריה, ונהרגו בפיצוץ רק בגלל מוצאם. זו הסיבה שכל מדינה שמוקירה את הצדק צריכה להגדיר את חיזבאללה כפי שהוא באמת – ארגון טרור. העולם לא יכול לסבול ארגון שרוצח אזרחים חפים מפשע, אוגר טילים כדי לשגר אותם לעבר ערים ותומך בטבח של גברים, נשים וילדים בסוריה.

העובדה שברשות בעל בריתו של חיזבאללה, משטרו של אסד, ישנם מצבורים של נשק כימי, רק מדגישה את הדחיפות. אנחנו נמשיך לשתף פעולה באופן הדוק כדי להגן מפני הסכנה הזו. הבהרתי לבשאר אל-אסד וכל מי שנשמע להוראותיו: לא נסבול את השימוש בכלי נשק כימיים נגד העם הסורי ולא נסבול העברה של כלי נשק אלה לידי טרוריסטים. העולם עוקב אחריכם, ונראה בכם אחראים לכך.

אמריקה תתעקש שלעם הסורי תהיה הזכות להשתחרר מלפיתת הדיקטטור שמעדיף להרוג את עמו מאשר לוותר על השלטון. אסד חייב להסתלק כדי שעתידה של סוריה יוכל להתחיל. מכיוון שיציבות אמיתית בסוריה תלויה בהקמת ממשלה שמגיבה לאזרחיה, כזו שמגנה על כל הקהילות בגבולותיה, ועושה שלום עם מדינות אחרות.

כשאני בוחן את ביטחונה של ישראל, אני חושב גם על עם שיש לו זיכרון חי של השואה, ועומד מול האפשרות של ממשלה איראנית חמושה בגרעין שקראה להשמדת ישראל. אין זה פלא שישראלים רואים בכך איום קיומי. ואולם, אין זה רק אתגר של ישראל – זו סכנה לעולם כולו, כולל ארה"ב. הוא יעלה את הסיכון של טרור גרעיני, יערער את המשטר הלא-משגשג, יצית מרוץ חמוש באזור לא-יציב ויעודד ממשלה שאינה מכבדת את הזכויות של עמה או את האחריות של האומות.

זו הסיבה שאמריקה יצרה קואליציה שמגבירה את המחיר שאיראן משלמת על כישלונה לעמוד בהתחייבויותיה. הממשלה האיראנית נמצאת עתה בלחץ גדול יותר מאי פעם, והלחץ הזה הולך וגובר. היא מבודדת. הכלכלה שלה במצב קשה. המנהיגות שלה מפולגת. וכוחה, באזור ובעולם, רק נחלש.

לכולנו יש עניין לפתור נושא זה בדרכי שלום. דיפלומטיה חזקה ונחושה היא הדרך הטובה ביותר להבטיח שהממשלה האיראנית תוותר על נשק גרעיני. בנוסף, שלום עדיף בהרבה על מלחמה ועל המחירים הבלתי-נמנעים והתוצאות הלא-מכוונות שמתלווים אליה. בזכות שיתוף הפעולה בין ממשלותינו, אנו יודעים שעדיין נותר זמן למצוא פתרון דיפלומטי. זה מה שאמריקה תעשה, בעיניים פקוחות – תעבוד עם עולם מאוחד ובעל תחושת הדחיפות הנדרשת.

ואולם, איראן חייבת לדעת שהזמן מוגבל. הבעתי בבהירות את עמדתה של ארצות הברית: אסור שלאיראן יהיה נשק גרעיני. זו אינה בעיה שניתן להכילה. כנשיא, אמרתי לעולם שכל האופציות נמצאות על השולחן כדי להשיג את מטרותינו. אמריקה תעשה את מה שנחוץ כדי למנוע איראן גרעינית.

אני יודע שעבור הצעירים הישראלים, סוגיות ביטחוניות אלו מושרשות בניסיון-עבר, עמוק יותר מהאיום הדוחק של היום. אתם חיים בשכונה, שבה רבים דחו את זכותכם להתקיים. הסבים והסבתות שלכם היו צריכים לסכן את חייהם ואת כל שהיה להם כדי לבנות לעצמם מקום בעולם. ההורים שלכם שרדו מלחמה אחר מלחמה כדי להבטיח את הישרדות המדינה היהודית. הילדים שלכם גדלים בידיעה שבני אדם שלא פגשו מעולם שונאים אותם בגלל מי שהם, באזור שמשתנה מתחת לרגלינו.

על כך אני חושב בשעה שישראל מתמודדת עם האתגרים הללו – תחושה שהיא מוקפת על ידי רבים באזור שדוחים אותה, ורבים בעולם שמסרבים לקבל אותה. וזו הסיבה שהביטחון של העם היהודי בישראל הוא כה חשוב – מכיוון שהוא אף פעם לא יכול להילקח כמובן מאליו. ואולם, אל תטעו: מי שדבק באידיאולוגיה שדוחה את זכותה של ישראל להתקיים יכולים באותה מידה גם לדחות את האדמה שמתחת לרגליו ואת השמיים שמעליו, מפני שישראל לא הולכת לשום מקום. היום, אני רוצה לומר לכם, במיוחד לצעירים, שכל עוד שארה"ב קיימת, (בעברית) אתם לא לבד.

השאלה לפיכך היא מה העתיד שאליו ישראל שואפת. מה שמביא אותי לעניין השלום.
אני יודע שישראל הסתכנה למען השלום. מנהיגים אמיצים, מנחם בגין ויצחק רבין, הגיעו להסכמים עם שניים משכניכם. הצגתם הצעות משמעותיות לפלסטינים באנפוליס. נסוגותם מעזה ולבנון, ואז ניצבתם מול טרור וטילים. בכל רחבי האזור הושטתם יד לחברות, ופעמים רבות מדי נתקלתם במציאות מכוערת של אנטישמיות. לכן אני מאמין שהעם הישראלי מעוניין בשלום, ויש לכם כל זכות להיות ספקנים האם ניתן להשיגו.

ואולם, ישראל נמצאת היום על פרשת דרכים. זה יכול להיות מפתה מאוד לשים בצד את התסכולים וההקרבה שמתלווים למרדף אחרי השלום, במיוחד בשעה שכיפת ברזל מיירטת טילים, מחסומים מונעים כניסה של מחבלים מתאבדים, וכל כך הרבה סוגיות בוערות דורשות את תשומת לבכם. אני יודע שרק הישראלים יכולים לקבל את ההחלטות היסודיות על עתיד המדינה שלהם.

אני גם יודע שלא כולם באולם הזה יסכימו עם מה שיש לי לומר על השלום. אני מכיר בכך שיש כאלה שלא רק ספקנים בנוגע לאפשרות של השלום, אלא מפקפקים בהנחות היסוד שלו, וזה חלק מהדמוקרטיה ומן השיח בין שתי המדינות שלנו. אבל זה חשוב להיות פתוחים וכנים אחד עם השני. מבחינה פוליטית, נוכח התמיכה חוצת המפלגות שקיימת בארה"ב כלפי ישראל, הדבר הקל ביותר שאוכל לעשות הוא לשים את הסוגיה הזו בצד. אבל אני רוצה שתדעו שאני פונה אליכם כחבר שמודאג מאוד ומחויב לעתידכם, ואני מבקש מכם לשקול שלוש נקודות.

דבר ראשון, השלום הכרחי. זו הדרך היחידה להשגת ביטחון אמיתי. אתם יכולים להיות הדור שמבטיח באופן קבוע את החלום הציוני, או שאתם יכולים הדור שמתמודד עם האתגרים ההולכים וגדלים הניצבים בפני העתיד. בהתחשב בדמוגרפיה ממערב לירדן, הדרך היחידה בשביל ישראל להחזיק מעמד ולשגשג כמדינה יהודית ודמוקרטית היא דרך הקמה של מדינה פלסטינית בת-קיימא. בהתחשב בתסכול של הקהילה הבינלאומית, ישראל חייבת לשנות את הסחף התת-קרקעי של הבידוד. ובהתחשב בהתקדמות הטכנולוגיה, הדרך היחידה להגן באמת על העם הישראלי היא דרך היעדר המלחמה – מכיוון שאין חומה גבוהה דיה, ואין כיפת ברזל חזקה דיה, כדי לעצור את האויב מלפגוע.

עובדה זו אף ברורה יותר בהתחשב באתגרים שסוחפים את העולם הערבי. אני מבין שבגלל חוסר היציבות באזור – האנשים שיוצאים לרחובות, השינויים בהנהגה, העלייה של מפלגות לא-חילוניות בפוליטיקה – מפתה מאוד לפנות כלפי פנים. אבל זו בדיוק השעה לענות לגל המהפכה עם פנייה נחושה לשלום. בשעה שהממשלות מגיבות לרצון הציבור, הימים שבהם ישראל יכלה לחפש שלום עם קומץ מנהיגים יחידניים נגמרו. השלום חייב להיות בין עמים, ולא רק ממשלות. צעד של מנהיג לא יכול לשנות בין-לילה את שבלבבותיהם ומחשבותיהם של מיליונים. עם זאת, התקדמות עם הפלסטינים היא דרך עוצמתית להתחיל, במקביל להרחקת הקיצונים שמשגשגים מעימותים ופילוג.

שנית, שלום הוא צודק. אין שאלה שישראל התמודדה עם פלגים פלסטינים שפנו לטרור, ומנהיגים שהחמיצו הזדמנויות היסטוריות. זו הסיבה שהביטחון חייב להיות במרכז של כל הסכם. אין שאלה גם כי הדרך היחידה לשלום הוא באמצעות משא ומתן. זו הסיבה, שלמרות הביקורת שהוטחה בנו, ארה"ב תתנגד למאמצים חד-צדדיים לעקוף את המשא ומתן דרך האו"ם.

ואולם, יש להכיר גם בזכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית וצדק. שימו את עצמכם בנעליהם – הביטו על העולם דרך עיניהם. זה לא הוגן שילדה פלסטינית לא יכולה לגדול במדינה משלה, וחיה בנוכחותו של צבא זר ששולט על תנועות הוריה בכל יום. אין זה הוגן שאלימות מתנחלים נגד פלסטינים נותרת ללא עונש. אין זה הוגן למנוע מהפלסטינים לעבוד את אדמותיהם; להגביל את חופש התנועה של סטודנטים בגדה המערבית, או להעביר משפחות פלסטיניות מבתיהן. לא כיבוש ולא גירוש הם התשובה. כפי שישראלים בונים מדינה במולדת שלהם, לפלסטינים יש זכות להיות עם חופשי בארצם.

אסטה לרגע מהטקסט הכתוב. לפני שבאתי לפה נפגשתי עם קבוצה של פלסטינים בני 15 עד 22, ובשיחה איתם הם לא היו שונים מבנותיי, או מבנותיכם או בניכם. אני באמת מאמין כי אם כל הורה ישראלי ישב עם ילדים אלה, הוא יאמר שהוא רוצה שהילדים האלה יצליחו, ישגשגו. אני מאמין שזה מה שכל הורה ישראלי ירצה אם יזכה לדבר איתם. אני מאמין בזה.

רק אתם תוכלו לקבוע איזו דמוקרטיה תהיה לכם. אבל זכרו שבשעה שאתם מקבלים החלטות אלו, אתם תגדירו לא רק את עתיד היחסים שלכם עם הפלסטינים, אלא תגדירו גם את עתידה של ישראל. כפי שאמר אריאל שרון, "אי אפשר שתתקיים מדינה יהודית ודמוקרטית ובאותו זמן לשלוט בכל ארץ ישראל. אם נתעקש להגשים את החלום בכללותו, אנו עלולים לאבד את הכל". או, מזווית ראייה אחרת, חשבו על דבריו של דויד גרוסמן זמן קצר לפני שאיבד את בנו, בשעה שתיאר את ההכרח בשלום: "חייבים לגשת לשלום של אין-ברירה באותה נחישות ויצירתיות כמו שניגשים למלחמת אין ברירה".

כמובן, ישראל לא יכולה לצפות לנהל משא ומתן עם מישהו שמחויב להשמידה. ואולם, בשעה שאני יודע שיש לכם חילוקי דעות עם הרשות הפלסטינית, אני מאמין שאתם יכולים לראות בנשיא עבאס ובראש הממשלה פיאד שותפים אמיתיים. בשנים האחרונות, הם בנו מוסדות ושמרו על הביטחון בגדה המערבית בדרכים שרק מעטים יכלו לדמיין לפני עשור. פלסטינים רבים, בהם צעירים, דחו את האלימות כאמצעי להשגת מטרותיהם.
עניין זה מוביל אותי לנקודה השלישית: השלום הוא אפשרי. אני יודע שזה לא נראה כך. תמיד תהיה סיבה להתחמק מסיכונים, ולכישלון יש מחיר. תמיד יהיו קיצונים שיספקו תירוץ לא לפעול. יש דבר מתיש בדיבור האין-סופי על השיחות, במחלוקות היומיומיות ובסטטוס-קוו השוחק.

משא ומתן לפיכך הוא הכרחי, ואין כמעט ספק לאן הוא צריך להוביל: שתי מדינות לשני עמים. תהיינה מחלוקות על הדרך לשם, ובחירות קשות לאורך הדרך. מדינות ערב חייבות להסתגל לעולם שהשתנה. הימים שבהם יכלו לגנות את ישראל כדי להסיח את עמם מהיעדר הזדמנויות חלפו ואינם. עתה זה הזמן שהעולם הערבי ינקוט צעדים לקראת יחסים נורמליים עם ישראל. באותו זמן, חייבים הישראלים להכיר בכך שהמשך פעילות ההתנחלויות גורמת נזק לשלום, ושפלסטין עצמאית חייבת להיות בת-קיימא – שחייבים לשרטט גבולות אמיתיים. הצעתי עקרונות של שטחים וביטחון שעל פי אמונתי יכולים להיות בסיס לשיחות. ואולם לעת עתה, הניחו בצד את התוכניות ואת התהליך. אני מבקש מכם, במקום זאת, לחשוב על מה אפשר לעשות כדי לבנות אמון בין העמים.

לפני ארבע שנים, עמדתי בקהיר מול קהל צעיר. השקפותיהם הפוליטיות ואמונתם הדתית רחוקה מאוד מכם. ואולם, הדברים שאליהם הם שואפים – אינם כה שונים מכם. לקבל החלטות בעצמם, להתחנך, למצוא עבודה טובה, להתפלל לפי דרכם, להתחתן ולהקים משפחה. אותו דבר נכון גם ביחס לפלסטינים שפגשתי ברמאללה הבוקר, וביחס לפלסטינים הצעירים שחולמים על חיים טובים יותר בעזה.

זהו המקום שבו מתחיל השלום – לא רק בתוכניות המנהיגים, אלא בלבבות האזרחים. לא רק בתהליך מתוכנן היטב, אלא בקשר היומיומי שמתרחש בין אלה החיים יחדיו בארץ זו, ופה בירושלים העיר הקדושה. בתור פוליטיקאי, אני יכול להבטיח לכם זאת: מנהיגים פוליטיים לא ייקחו סיכונים אם האזרחים שלהם לא ידרשו מהם לעשות זאת. אתם חייבים ליצור את השינוי שאתם רוצים לראות.

אני יודע שזה אפשרי. ראו את הגשרים שנבנים בחברה העסקית והאזרחית בידי חלק מכם כאן היום. ראו את הצעירים שעדיין לא למדו את הסיבות לחוסר אמון, ואת אלה שלמדו להתגבר על מורשת חוסר האמון שירשו מהוריהם בזכות ההבנה הפשוטה שיש לנו יותר תקוות במשותף, מאשר פחד שמפריד בינינו. הקולות שלכם חייבים להתנשא מעל לאלה של הקיצונים שמנסים להשתיק אותם. התקוות שלכם חייבות להאיר את הדרך קדימה. הביטו אל עתיד שבו יהודים, מוסלמים ונוצרים חיים יחדיו בשלום ובשגשוג רב יותר בארץ הקודש הזו. הביטו לעבר עתיד שאתם רוצים עבור ילדיכם – עתיד בו מדינה יהודית דמוקרטית היא מוגנת ומקובלת, בזמן זה ובכל הזמנים.

קולות רבים יאמרו ששינוי זה אינו אפשרי. אולם זכרו זאת: ישראל היא המדינה החזקה ביותר באזור. לישראל יש את התמיכה הלא-ניתנת לערעור של המדינה החזקה ביותר בעולם. לישראל יש את התבונה לראות את העולם נכוחה, אבל גם את האומץ לראות את העולם כפי שהוא צריך להיות. בן גוריון אמר פעם: "בישראל, כדי להיות ריאליסט אתה חייב להאמין בנסים". לפעמים, הנס הגדול ביותר הוא להכיר בכך שניתן לשנות את העולם. אחרי הכל, זהו הלקח שהעולם למד מהעם היהודי.

וזה מביא אותי לנושא האחרון שברצוני להתמקד בו: שגשוג, והתפקיד הנרחב יותר של ישראל בעולם. אני יודע שכל הביטחון והשלום יכולים להיראות לכם מנותקים מהדאגות שלכם בחיי היומיום. וכל יום, גם לנוכח האיומים איתם אתם מתמודדים, אתם הישראלים מגדירים עצמכם לפי ההזדמנויות שאתם יוצרים.

בעזרת כישרון ועבודה קשה, הישראלים הביאו ארץ קטנה זו לחזית הכלכלה הגלובלית. הישראלים מבינים את ערך החינוך, והם הצמיחו מקרבם עשרה חתני פרס נובל. הישראלים מבינים את כוחה של החדשנות, והאוניברסיטאות שלכם מחנכות מהנדסים וממציאים. הרוח הזו הביאה לצמיחה כלכלית ולהתפתחות אנושית: אנרגיה סולרית ומכוניות חשמליות; תחבושות וגפיים מלאכותיות שמצילות חיים; מחקר בתאי גזע ותרופות חדשות שמרפאות מחלות; טלפונים סלולריים וטכנולוגיית מחשבים שמשנה את האופן שבו אנו חיים.

אם רוצים לראות את עתיד הכלכלה העולמית, יש להביט לעבר תל אביב: ביתם של מאות סטארט-אפים ומרכזי מחקר. הישראלים הם כה פעילים ברשתות החברתיות שנראה כי כל יום נפתח קמפיין פייסבוק שונה על המקום שבו אני צריך לנאום.

חדשנות זו חשובה ליחסים בין ארה"ב לישראל לא פחות משיתוף הפעולה הביטחוני בינינו. הסכם הסחר החופשי הראשון שלנו בעולם הושג עם ישראל לפני כמעט שלושה עשורים, והיום הסחר בין שתי מדינותינו עומד על 40 מיליארד דולר בשנה, ויותר חשוב, השותפות הזו יוצרת מוצרים חדשים וטיפולים רפואיים חדשים, ומקדמת את המדע לגבולות חדשים.

זוהי השותפות שצריכה להיות לישראל – ויכולה להיות לישראל – עם כל מדינה בעולם. כבר עתה, אנו רואים איך חדשנות זו יכולה לעצב מחדש את האזור. תוכנית אחת כאן בירושלים מפגישה יחדיו ישראלים ופלסטינים צעירים שלומדים כישורים חיוניים בטכנולוגיה ועסקים. ישראלי ופלסטיני הקימו קרן הון-סיכון שמממנת סטארט-אפים פלסטיניים. יותר ממאה חברות היי-טק מצאו את ביתן בגדה המערבית, והדבר מעיד על הכישרון ורוח היזמות של העם הפלסטיני.

אחת מהאירוניות הגדולות של מה שקורה בסביבה זו היא שחלק כה גדול ממה שאנשים כמהים לו – חינוך ויזמות, היכולת להקים עסק בלי לשלם שוחד, להתחבר לכלכלה העולמית – את הדברים האלה אפשר למצוא בישראל. היא צריכה להיות מוקד של סחר אזורי משגשג, ומנוע של חדשנות. וזהו כבר מרכז של חדשנות שעוזר להניע את הכלכלה העולמית. אני מאמין שכל הפוטנציאל הזה לשגשוג יכול להיות מואץ מהשגת ביטחון רב יותר ושלום ארוך טווח.

כאן, ברצועת האדמה הקטנה הזו שהיתה המוקד של כל כך הרבה טרגדיות ותהילה, הישראלים בנו משהו שמעטים יכלו בכלל לדמיין לפני 65 שנה. מחר אחלוק כבוד להיסטוריה זו – בקברו של הרצל, האדם עם החזון לראות שהעתיד של העם היהודי חייב להיות בחיבור מחודש לעברו; בקברו של רבין, שהבין שאחרי ניצחונותיה של ישראל במלחמה חייבים לבוא קרבות למען השלום; וביד ושם, התזכורת לעולם כי ענן הרשע יכול לרדת על העם היהודי אם האנושות כולה לא תעמוד על משמרתה.

אנו נושאים היסטוריה זו על כתפינו, ואנו נושאים אותה בלבנו. היום, כשאנו ניצבים בפני דמדומי הדור המייסד של ישראל, אתם – צעירי ישראל – חייבים לקחת אחריות על העתיד. עליכם לכתוב את הפרק הבא בסיפור האומה הגדולה הזו.

כנשיא מדינה שאתם יכולים לסמוך עליה שתהיה חברתכם הטובה ביותר, אני בטוח שאתם יכולים לעזור לנו למצוא את ההבטחה הטמונה בימים שלפנינו. ואני, כאדם שמצא את מקור ההשראה בחיי באותה קריאה על-זמנית הטמונה בחוויה היהודית – תיקון עולם – אני מלא תקווה שנוכל לשאוב מהטוב ביותר שבעצמנו כדי לעמוד באתגרים שיבואו; לנצח בקרבות למען השלום שאחרי מלחמות כה רבות; ולעשות את העבודה של תיקון העולם. שהאל יברך אתכם, שהאל יברך את ישראל ואת ארצות הברית של אמריקה. (בעברית) תודה רבה.

Read Full Post »