מישל קישקה

תוך כשבועיים התרחשו שני אירועים שהיתה בהם התייחסות מסיבית של הקהילה הבינלאומית לישראל. הראשון היה טקס ההלוויה של שמעון פרס. לכבודו של איש שכבר שנים לא נשא בתפקיד רשמי ונפטר בגיל מופלג טרחו ובאו לארץ קרוב למאה מנהיגי מדינות.

נשיאים, ראשי ממשלות ומלכים, שבדרך כלל נמצאים במרכז תשומת הלב ובאור הזרקורים, עמדו בצניעות בין רבים. השתתפותם לא העניקה להם תהילה. הם הגיעו כי ראו צורך לחלוק כבוד לאיש ולפועלו, אבל לא פחות מכך כדי להפגין את הגעגוע למה שפרס סימל – אותה ישראל ההולכת ונמוגה. בואם היה ראיה ניצחת לכך שהיחס לישראל אינו נובע מאנטישמיות, או משטנה מדינית חסרת פשר. את ישראל הנאורה, שוחרת השלום, החברה במשפחת עמי התרבות, מוכנים רבים לכבד ולאהוב.

שבועיים לאחר מכן התקבלה באונסק”ו החלטה מחפירה, המתכחשת לקשר בין ישראל למקומות המקודשים לעם היהודי זה כ־3,000 שנה. מיד עלתה זעקה על האנטישמיות של הגויים. אך כיצד ייתכן שאומות שהפגינו הערכה כה רבה למורשתו של פרס הצביעו הפעם נגדנו, או למצער נמנעו מהצבעה? זו הייתה הפגנת מחאה, גסה אמנם, שביטאה את הסלידה מהמדיניות הדורסנית ומרחיקת השלום של ממשלת ישראל הנוכחית.
הפער העצום בין שני המפגנים הללו חייב לעורר חשבון נפש.

אירוע נוסף שחשף את ישראל בפני הקהילה הבינלאומית היה הופעת נציגי "בצלם" ו"שלום עכשיו" במועצת הביטחון של האו"ם. הופעה זו נתקלה, כצפוי,

בקיתונות של גינויים וגידופים מצד ראש ממשלת ישראל ואנשי הימין. נציגי הארגונים מוצגים כעוכרי ישראל וכחורשי רעתה, מונעים משנאה עצמית יוקדת ומכפישים ללא בושה את דמותה של ישראל. אך האמת שונה: מדובר ברוב המקרים בפטריוטים ישראלים כנים, המשוועים נואשות להסיט את ישראל מהדרך הרעה המובילה אותה אל סף תהום. מדינתנו אינה מגונה על ידי אומות אנטישמיות בשל המקטרגים עליה, אלא בגלל מעשיה. נציגי ארגוני זכויות האדם אינם מגלים סודות כמוסים, אלא מציגים נתונים הידועים היטב, שאף הועלו לא פעם מעל בימת הכנסת.

מי שמציל את תדמיתנו הנוכחית כחברה לאומנית חשוכה הם דווקא דוברי אותם ארגונים המבהירים שיש בתוכנו לא מעט שוחרי שלום הדוגלים בדמוקרטיה ובערכים הומניים – מאות אלפי אזרחים ישראלים שמתוך אינרציה או ייאוש אינם מוצאים כוח להביע את עמדתם בשער. לשם כך דרוש אומץ לב: מול נחשול הלאומנות התוקפנית נחשפים ראשי הארגונים לגלי שטנה ואף לאיומים פיזיים. פנייתם למוסדות בינלאומיים באה לאחר עשרות שנים של ניסיונות להציל את ישראל מעצמה וכאשר כל המאמצים שהופנו כלפי פנים עלו בתוהו.

נציגי ארגוני זכויות האדם אינם עוכרי ישראל, והעולם אינו מוּנע מאנטישמיות. אם נעצור את ההידרדרות לתהום שאליה מושכים אותנו כוחות לאומניים משיחיים, נוכל לשוב ולהתקבל כאומה נאורה ומכובדת בין העמים. העולם אינו שונא אותנו בשל קיומנו, אלא בגלל התנהלותנו.

פרופ' רפי ולדן, חתנו של שמעון פרס ז”ל, חתן פרס ישעיהו ליבוביץ', רופא מנתח ופעיל בארגוני זכויות אדם
Ynet פורסם ב

רפי ולדן מקבל את העיטור הצרפתי הגבוה, אביר לגיון הכבוד, מידיו של קושנר, שר החוץ הצרפתי ב-2009