Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יולי, 2016

השנה באנימיקס החלטתי להתמקד בתחום האפור שבין קריקטורות אנטישמיות ואנטי-ישראליות. אנסה להגדיר איפה עובר הגבול. באותה נשימה אנסה לבחון את עצמנו ואת האובר-רגישות שלנו לכל ביקורת המופנית כלפי ישראל ואת נטייתנו לקטלג את כולן כקריקטורות אנטישמיות
אנתח מספר רב של קריקטורות , את המסר שבהן, את מקורות ההשראה ואת השפה שלהן
ההרצאה תלווה במצגת מאוד עשירה של קריקטורות מהמאה ה-19, ה-20 וה-21
ההרצאה בסינמטק תל אביב ביום חמישי ה-4 באוגוסט בשעה 16.30 באולם 5
מתאימה לקהל בוגר 
או קישור באתר הפסטיבל
http://www.animixfest.co.il/program/הקאמבק-של-הקריקטורה-האנטישמית/
GazaNik
קריקטורה של ניק קאוסר, איראני גולה בקנדה

Read Full Post »

בשקט שאחרי "סערת הציור בעירום של איילת שקד", בתוקף היותי מרצה בבצלאל למעלה משלושה עשורים, אני מרגיש צורך לומר כמה מילים. לא אדבר על הציור הנ"ל, לא על שנקר, לא על יולי תמיר ולארי אברמסון, אלא על חופש אקדמי.

בעיני אקדמיה לאמנות היא חממה שגדלים בה בתנאים אופטימיליים כשרונות נדירים. תפקידי בין כותלי הכיתה הוא לאפשר לכל סטודנט להביא את עצמו לידי ביטוי, לבדוק את הגבולות, למתוח ואף לעבור אותם ולהגדיר אותם מחדש. מוטלת עלי החובה והזכות לכוון, לייעץ, לבקר ולהכין את הסטודנט לחיים האמיתיים שמתחילים עם הצגת פרויקט הגמר שלו.

אני לא הצנזור שלו, לא הלקוח ולא העורך. אני מורה ומחנך במובן המלא והקלאסי של המילה.

בין כותלי הכיתה קיים חופש אקדמי מוחלט.

סטודנט מגיע לאקדמיה מפורמט על ידי מערכת החינוך והצבא. הוא יודע להוציא ציונים טובים ולבצע פקודות על הצד הטוב ביותר. המעבר לאקדמיה, גם אם הוא עוצר בדרך בהודו או בדרום אמריקה, הוא מעבר חד. בכל מעשה יצירה יש נקיטת עמדה, לקיחת אחריות וחשיפה עצמית.

בשיעורי קריקטורה למשל, מתמודד הסטודנט עם הבעת דעות אישיות, אמירות חריפות ולפעמים בוטות הנוגעות לסוגיות חברתיות-פוליטיות. חשוב ועקרוני שהסטודנט ירגיש שדעותיו לגיטימיות ופתוחות לדיון נוקב ושהוא איננו נשפט עליהן אלא על הצלחתו להעביר אותן ביצירתו.

אני נמצא כדי לתת לו את הגיבוי ואת הכלים לכך, כאשר אני מגובה על ידי ראש המחלקה, שמגובה על ידי נשיא האקדמיה. כי החופש האקדמי חל על כל הדרגים במערכת.

אקדמיה לאמנות איננה בית ספר מקצועי שמוציא אנשי מקצוע מדופלמים. אקדמיה היא מקום של חלום ושל דימיון שבו מנסים לשאוף לעולם יפה יותר ורגיש יותר.

אקדמיות הצמיחו במאה העשרים אוונגרד וקידמו את כל תחומי היצירה בזכות הטלת הספק, מרד במוסכמות ובממסד, כולל הממסד האקדמי עצמו, שחיטת פרות קדושות, התרסה ותסיסה. ורק אז יכול לצאת בוגר אקדמיה לחיים האמיתיים בראש פתוח ובאופקים מורחבים, עם התמחות בשאלת שאלות ועם הכוח להציע פתרונות.

הערובה לכל אלה הוא חופש אקדמי. אין מקום לצנזורה באקדמיה. המציאות שבחוץ דואגת לכך כל יום.
Bezalel-Jerusalem-poster-1982_p_wo_500_717
פוסטר של טרטקובר, מוצג כעת בתערוכה הנפלאה שלו במוזיאון תל אביב

Read Full Post »

מפלס ההומופוביה עולה בקרב רבנים מסויימים שמקבלים גיבוי מלא מרבנים מסויימים אחרים
כשמחממים על אש גדולה דת ופוליטיקה זה מדיף ריח רע
ברקת היה רוצה להיות מאוזן ובסדר עם כולם אך זה לא עובד
בחשבון קר ופשוט יש לו יותר מצביעים פוטנציאליים בקרב המגזר הדתי על כל חמישים גווני השחור שלה מאשר בקהילייה הלהט"בית על גווניה
Gay pride Jerusalem 2016

Read Full Post »

הקרקס האמריקני יצא לסיבוב הופעות אחרון לפני יום הבוחר. הגברת טראמפ זוכה לאהבת הקהל בשל נאום שהוא קופי-פייסט לזה של מישל אובמה, המתנגדים לא מצילחים לשנות את כיוון הרוח, התומכים לא יודעים את נפשם מרוב אושר
דונלד ממשיך לדהור קדימה בפול גז
Trump Cleveland 2016

Read Full Post »

ה"רב" לוינשטיין יכול ללמוד דבר או שניים מהרב הראשי של הנצרות, האפיפיור פרנציסקוס, שמגלה סובלנות ורגישות כלפי הקהילה הלהט"בית באשר היא
ה"רב" מציג את היהדות כדת מפגרת שמסרבת בצורה עיקשת להתאים את עצמה למציאות
נמאס לנו מחשכת ימי הבניניים שהוא וכמותו מנסים להשליט עלינו, כמו שנמאס לנו מהשדונים העדתיים שמוציאים לנו חדשות לבקרים מבקבוקים ריקים
Rav Homo

Read Full Post »

הדמות חנדלה היא סמלו של המאבק הפלסטינים, פרי מכחולו של הקריקטוריסט נאג'י אל-עלי שמת בלונדון ב-1987. חנדלה מצוייר תמיד מהגב, עם תלאי בחולצהו, ראש קירח, יחף עם ידיים משולבות מאחור, כאילו מהרהר בצער במצב. שרוליק הוא סמל הישראלי החדש, פרי מכחולו של דוש שנפטר בשנת 2000. הוא מצוייר תמיד כשבלורית מתנוססת מהכובע טמבל, לבוש בחולצה פתוחה ומכנסיים קצרים והוא נועל סנדלים תנ"כיים. ממש צו האופנה של הצברים בשנות החמישים-שישים שבעים, יענו קיבוצניק
שני היוצרים הלכו לעולמם אך דמויותיהם שרדו. בשנים האחרונות הן אפילו זוכות לעדנה מחודשת כי הן חדרו לתודעה ויוצרות הזדהות וחיבה. כך נראים חנדלה ושרוליק

על קיר של בניין בדרום תל אביב הם מופיעים מחובקים בגרפיטי גדול מימדים. ספק אם בחייהם של עלי ודוש ציור כזה יכול היה להיווצר. דוש היה ימני לאומי, עלי התנגד לקיומה של ישראל. בציור הנאיבי יש רוח של פיוס ואחווה שמחמם את הלב
Graffiti TLV
ב-13 ביולי יצאתי מקבלת הפנים אצל שגריר צרפת בתל אביב, יום לפני הפיגוע בניס. ובקיר מול מעונו צילמתי גרפיטי מקסים. שרוליק וחנדלה מחובקים אבל הפעם חנדלה שחור, מה שמביא אותי לחשוב שאולי הוא מסמל עובד זר מדרום תל אביב. כך או אחרת, הציור חימם את ליבי. שימו לב ללב האדום וליד המנצחת, נצחון האחווה על השנאה
Graffiti Yaffo

Read Full Post »

אתגר קרת נגד פשטנות והתקרנפות מבטא במילים מדויקות את מה שרבים חשים וחושבים

אתגר קרת: מחזיק בזכותי לתמוך בסיום הכיבוש במקביל לגינוי חמאס

הסופר הישראלי פרסם מאמר דעה בניו יורק טיימס, בו טען כי הוא מחזיק בגישה שמאפשרת לבטא את עמדות שני הצדדים. "אני מוצא את עצמי מבולבל כשטיעוניי מוקטנים לתגיות כמו 'פרו' ו'אנטי", כתב קרת

הסופר הישראלי אתגר קרת הציג את גישתו לסכסוך הישראלי-פלסטיני במאמר דעה שפורסם בסוף השבוע האחרון בניו יורק טיימס. תחת הכותרת "אני לא אנטי-ישראלי, אני אמבי-ישראלי", סיפר קרת כיצד נתקל בתגובות שלילות נגדו במגזין השמרני FrontPage Magazine, שדיווח על זכייתו בפרס צ'רלס ברונפמן לעבודה הומניטרית במילים "הסופר האנטי-ישראלי אתגר קרת"

"מצאתי את עצמי מהרהר במשמעות המונח 'אנטי-ישראל'", כתב קרת. "מתברר שאדם אינו יכול להתבטא בנושאים הקשורים לפוליטיקה של המזרח התיכון מבלי להיות מתויג במהירות כ'אנטי-ישראלי', 'אנטי פלסטיני', או לפעמים אם הדעות מורכבות מספיק, גם כשניהם".

קרת טען כי כי המושג "פרו ישראלי" מקביל בעיניו ל"פרו נשים עם חזה גדול". שני המונחים, לדבריו, הם רדוקטיביים ושובינסטיים. "אני מוצא את עצמי מבולבל כשהנושאים החשובים לי ביותר מוקטנים לשטחיות שכזו. אני אוהב את אשתי, אבל איני 'פרו-אשתי', במיוחד אם היא גוערת בי ללא הצדקה. יש לי יחסים טעונים עם השכנה החדשה שלי, שכלביה מותירים את הפסולת שלהם מחוץ לבניין הבית שלי, אבל אני לא מרגיש 'אנטי' אליה או אל הכלבים החמודים שלה".


הסופר הישראלי הקביל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאוהדי קבוצות כדורגל. "גישה כזאת מונעת כל אפשרות לביקורת על הקבוצה שאותה אתה אוהד, ואם היא נעשית בצורה יעילה היא מובילה לביטול כל אמפתיה כלפי הצד השני. ה'פרו' וה'אנטי' שואפים לבטל כל דיון בנושאים מעייפים כמו כיבוש, דו-קיום ופתרון שתי המדינות. הם מחליפים אותם במודל בינארי פשוט: אנחנו נגדם"

כדוגמא מביא קרת את המקרה של אלאור אזריה, החייל היורה מחברון. "תומכיו של אזריה התאחדו סביב הסיסמא: 'החייל הוא הבן של כולנו'", כותב קרת. "בדיוק כמו במקרים של ה'פרו' וה'אנטי', תומכיו לא טרחו להתעמק בסוגיות המוסריות או המשפטיות, וקבעו כי החייל הוא למעשה ילד, וכשמדובר בילדים אין לנו צורך להטריח את עצמנו בעובדות, אלא לעמוד לצידם… אם הבן שלכם היה יורה בטרוריסט לא חמוש, האם הייתם משתמשים באהבה שלכם כהצדקה למעשיו? זהו נושא סבוך, אבל אלו מכם שימשיכו לאהוב את בנם תוך כדי גינוי מעשיו לא בהכרח יהיו 'אנטי-בן'"

את מאמרו חותם קרת עם הצגת הגישה שלו כלפי הסכסוך. "המושג 'אמבי-ישראלי' או 'אמבי-פלסטיני' ידגיש שדעותינו על נושאי המזרח התיכון מורכבות. אלו שמחזיקים בתפיסת ה'אמבי' יוכלו לתמוך בסיום הכיבוש במקביל לגינוי החמאס. הם יוכלו להאמין שהיהודים זכאים למדינה משל עצמם, אך במקביל לסבור כי אסור להם להחזיק בשטחים שאינם שייכים להם"


Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: