מישל קישקה

קטע מתוך היומן שכתבתי ב-עת ביקורי בחופי הפלישה, ב-2010

המוזיאון לפלישה בקאן (חבל נורמנדי), תערוכת קריקטוריסטים למען השלום לציון 65 שנה לשחרור מחנה אושוויץ
הוזמנתי יחד עם עשרים קריקטוריסטים מכל העולם לפתיחת תערוכה משותפת בממוריאל של הפלישה בקאן. פתיחה חגיגית. למחרת קיבלנו יום חופשי. החלטנו עם מספר עמיתים לנסוע לאומהה ביץ'. מרחק נסיעה של חצי שעה. נסעתי עם במאי סרטים שבא לתעד את הפתיחה.
חוף עצום, מכוסה עננים כבדים המורידים גשם דק, קר, מצליף, חודר. הים, האוקיאנוס ליתר דיוק, ירוק-אפור, אפור כהה מאוד, זועם ושוצף בקולות אימתניים. השפל חושף רצועת חול שטוחה המכוסה בשיכבת מים כראי מחוק. כל אחד יורד אל החוף לבדו, כאילו ביקש להתייחד עם המקום. אני טוחב את הידיים בכיסי המעיל, מרים את הצווארון כדי להגן על האזניים, לשווא. מטחים קרים של טיפות גשם טופחים על פניי. הגרון מצטמק, הבטן מתכווצת, בכי מבקש לפרוץ. אני תופס אותי ממלמל לעצמי בקול: אני לא מאמין! אני לא מאמין! כמו מנטרה.
קרקעית החוף רועדת מתחת לרגלי. עצמת המקום עוצרת נשימה. עצמה שכוחות הברית העניקו לו במותם. הם באו לשחרר לא רק את אירופה אלא את העולם כולו. הייתה מלחמת עולם. הם נפלו על קידוש האנושות, על קידוש האדם.
על אומהה ביץ' הוכרע גורלה של המלחמה לפני 65 שנה וכעת נרטבים לי הגרביים. את החוף צבעו אז בדמם חיילים אמריקאים צעירים שהכירו את אירופה רק כמפה משורטטת באטלס באחד משיעורי הגיאוגרפיה, אם בכלל. היום יש לכל אחד מאתנו חוב שלא ניתן לפרעון לכל מי שהקריב את חייו למען עתיד טוב יותר. והעתיד הוא עכשיו.
אני עוצר את דמעותי, פניי רטובים, גם המשקפיים. הכל מסביב מטושטש, הצללית שלי המשתקפת במהופך בשלוליות הענק עמוסות הצדפות ריקות. הבמאי שמלווה אותי מעמיד את מצלמתו מוגנת במטריה על חצובה, הוא מסמן לי להמשיך ללכת בלי להתייחס אליו. במרחק מה על החוף האין-סופי, כמו אב"מ מיסטורי גדול מימדים, מונח גוש בטון חשוף בגודל של בניין. ראש גשר ששימש ב 6 ביוני 1944 לפריקת משוריינים וציוד כבד מבטני האניות. בטון מזויין. מבצע לוגיסטי מורכב ששירת מטרה עילאית. משקלו של גוש הבטון כמשקלה של האחריות שהיתה מוטלת על כתפיהם של מנהיגי כוחות הברית. גוש בטון כבד משקל שנישא ברוח ההיסטוריה.
לאחר מכן אני צועד בבית הקברות הצבאי האמריקאי של קאן. שורות שורות מסודרות של צלבים משיש לבן  צמחו מהדשא הירוק בגודל אחיד. כל צלב כנגד חיי חייל שנגדעו בתופת הגהינום. צלבים אחדים מאותרים בזר פרחים, נקודות צבעוניות יחידות בשממה ירוקה.

הזכרון מונצח. הכאב הוא לנצח.