מישל קישקה

Honoré Daumier הונורה דומייה

אתחיל בגילוי נאות: מכל הקריקטוריסטים בעולם דומייה הוא האהוב עלי וכל מה שאומר עליו כאן הערב, נגוע בחוסר אובייקטיביות, כשם שהקריקטורה היא סובייקטיבית מטבעה. הוא המוכשר ופורץ הדרך והחשוב מכולם. אמירותיו על השלטון ועל החברה של צרפת בתקופתו רלוונטיות גם היום. הרלוונטיות העל-זמנית הזו גורמת לי לתהות מה היה מצייר דומייה על תקופתנו. על מה שקורה כאן ובעולם. מה הוא היה אומר אחרי הטבח בשארלי הבדו? ומה היה אומר על הצנזורה של היום?

בשנות הקריירה הראשונות שלו הוא נרדף על ידי הצנזורה שהוסיפה אותו לרשימת ה"שתולים". הנה כיצד פעלה הצנזורה תחת המלך לואי-פיליפ. מלוכה של אז הייתה בעצם דיקטטורה לפי הקריטריונים של ימינו, בהבדלים כאלה ואחרים. העיתונות הייתה המדגרה של הדמוקרטיה המתהווה, היא גידלה תרבית של נוגדנים לעריצות השלטת. כל יום היו מתפרסמים עשרות, אם לא מאות, עיתונים כשקריקטורות הבמקרות את השלטון התנוססו על שעריהם
השלטון היה מנסה להגביל ולמזער את חופש הביטוי באמצעות חוקים. Le Charivari-La Caricature דומייה היה מצייר בשני עיתונים יום יום הוא היה יוצר קריקטורה פולוטית מצויירת בעפרון ליתוגרפי על אבן, בית הדפוס היה מדפיס עותק ראשון ושליח היה רץ למשרדי הצנזורה עם ההדפס מגוגל תחת זרועו הצנזור היה בוחן את הקריקטורה, מתבונן בציור וקורא את הטקסט הנלווה, טובל את קולמוסו בכסת הדיו והיה עושה אחד משני הדברים הבאים: או כותב "מאושר על ידי הצנזורה" או היה מסמן עליה איקס ענקי מקצה לקצה של הדף ומוסיף בכתב ידו המסולסל, בסיפוק עצמי של פקיד שעשה את היומית שלו, ועם טיפת ריר על פשתיו: נפסל לפרסום

השליח היה רץ חזרה לדפוס של העיתון והעורך היה עושה אחד משני הדברים הבאים: או נותן הוראה להדפיס את הגיליון, או מאיץ בדומייה שיצייר, ומהר, קריקטורה חדשה כדי שלא תתעקב הופעת המהדורה. דומייה היה בודק יום יום את גבולות המותר, והיה עובר בשמחה רבה, חדשות לבקרים, את הקו האדום הידוע לשימצה. בעבור קריקטורה אחת שפירסם הוא נעצר ונידון לחצי שנה בכלא. הוא שוחרר על תנאי: שלא יצייר יותר את המלך. הוא ניצל את האיסור הגורף כדי להמציא את עצמו מחדש. הוא הפך לקריקטוריסט חברתי והפנה את חציו לעבר הפרקליטים, הרופאים, חי הנישואים, פשוטי העם, הנוסעים בתחבורה הציבורית, שדה האמנות, האינטלקטואלים, וכולה. האיסור המלכותי היה לברכה ודומייה זכה לעדנה מחודשת, והיה למושא הערצה של רבים וטובים, הרבה מעבר לגבולות המדינה.

עתה, בואו נשווה את הצנזורה של אז לזו של ימינו. גם היום יש צנזורה. ודאי ודאי במדינות הלא דמוקרטיות, והן רבות, רבות מדי, אך גם במדינות הדמוקרטיות. שם הצנזורה לובשת צורות שונות והיא משתוללת תחת השם תקינות פוליטית, או מפשטי השדה של הטוקבקיסטים, או חיסולים ממוקדים של הרשתות החברתיות, או הרגליים הקרות של בעלי העיתונים מול בעלי המניות, או הדתות למיניהן. ובינואר 2015 קראו לה קלצ'ניקוב מתווח אפס
ייאמר לזכותה של הצנזורה בתקופתו של דומייה שהיא לפחות הייתה גלוייה

המסקנה המתבקשת היא אחת: המאבק על חופש הביטוי לא תם. העובדה שדומייה ישב בכלא לא פותרת אותנו מלנהל את המאבק בכל יום. השגי האתמול לא עומדים לנו היום. שום דבר אינו מובן מאליו. אם הכלא של דומייה היה תא פיזי וממשי, הכלא שלנו היום הוא תא מתפורי ולא פחות ממשי

הקריקטורה בעיתון צריכה להוית משבצת קטנה של חופש, חופש לצחוק, לבקר, ללעוג, לעצבן ולקטר
הקריקטוריסט צריך להיות ליצן החצר של העיתונות שתפקידו לנהוג בחוצפה, בחריפות, בבוטות, בהומור, בציניות, בעוקצניות, בלעומתיות ובחתרנות. אם העיתונות מכונה כלב השמירה של הדמוקרטיה, הקריקטוריסט היא ללא ספק הקרצייה שלה. מה אם כך דרוש לקריקטוריסט כדי ליצור? דרוש אומץ רב. האומץ לומר את האמת והכשרון לצייר אותה בחן. וכן, דומייה היה ונשרא כזה.

ולקינוח מילים אחדות על השמו: הונורה דומייה. הונורה שמשעו מכובד. להיוולד עם כזה שם זה מחייב. ומכובד אף יותר הוא לשאת דברים בפיחת תערוכה של המאסטר הבלתי מעורער ולחלוק לו כבוד. על כן אני רוצה להודות מקרב לב למוזיאון הרצן שטרוק, לצוות העומד בראשו לואביטל שפנתה אלי

באשר לשם המשפחה יש בו אירונייה רבה דוקא בעברית. מדוע? כי שמו יכול להיקרא, אם הוא נכתב ללא ניקוד, דּוּמִיָּה! האירונייה בכפל הלשון הזה היא שדומייה בעצם מעולם לא שתק והקריקטורות שלו מדברות בעד עצמן עד עצם היום הזה