כמו בשיר של סנדרסון, יונתן משתף אותנו בחווייות הגלישה שלו בפנמה
לעוף עם הרשימה
http://www.maveze.co.il/יונתן-קישקה-טיול-באמצע-החיים-לעוף-על-הח/

Read Full Post »

בטקס "זוכרים ושרים" שהתקיים הערב במרכז ז'ראר בכר בירושלים הוזמנתי לשאת דברים
אני ממליץ בחום למי שטרם נכח בטקס בשבע השנים האחרונות, לא להחמיץ את הטקס הבא ב-2017
הנה המילים שהקראתי

לפני יומיים נסע אבי חזרה לבלגיה לאחר ביקור של שלושה שבועות שבמהלכו חגגנו לו 90 ונולד לו הנין ה-13, לאונרד קישקה, נכדי השלישי.
אחד המשפטים שאמר אבא בניסיונו לתרגם את רגשותיו למילים היה: אם מישהו היה מספר לי במחנות שבעוד 70 שנה אחגוג 90 בישראל ואחבק נין 13 שלי, הייתי סוטר לו במקום.
אין בליבי ספק שמה שהחזיק אותו במחנות, מלבד האהבה שהרעיפו עליו הוריו עד שנעצרו בידי הגסטאפו, הייתה התקווה שייצא חי משם ושיחליף את משפחתו שהושמדה במשפחה גדולה שהוא יקים בבוא היום.
לפני ימים אחדים, ארבע דורות של קישקה עמדו מחובקים וחייכו למצלמה בתאורה טבעית של שקיעה ים תיכונית נוגה.
מיותר לומר שאם מישהו היה אומר לו לפני 70 שנה שהרגע הזה יונצח בצילום צבעוני מורכב ממיליוני פיקסלים, הוא היה חוטף על המקום סטירה מצלצלת.
ובאותה נשימה, אם מישהו היה אומר לו לפני 70 שנה שבאותו יום הוא יצטלם עם לאונרד הקטן בידיו, כשעל הזרועה השמאלית מוטבע בקעקוע בלתי-מחיק המספר 177789, גם הפעם היה סוטר לו בלי צל של היסוס. אגב, אבי מעולם לא סטר לאיש.

הרומן הגרפי שלי הדור השני- דברים שלא סיפרתי לאבא, יצא לאור לפני ארבע שנים. במהלך השנים הארוכות של התרום-כתיבה, אחד המכשולים שעמד לפני היה העובדה שאבא יקרא אותו ואולי ייפגע מעצם החשיפה הפומבית של הסיפור המשפחתי הפרטי שלנו. כמו שאני נוהג לומר, אצלנו בעדה לא חושפים רגשות, שומרים בבטן ומעמידים פנים שהכל בסדר.
אם מישהו היה אומר לי אז שספרי יהיה הגורם שיפתח את הפצע הבלתי-מגליד שלנו, יחטא וירפא אותו באופן יסודי ויתפור אותו יפה עם צלקת קטנה, ויהיה הגורם שיעצים את הקשר בינינו, ויתרה מזאת, אם מישהו היה אומר לי שאבא יקח איתו את ספרי למסעותיו עם תלמידי תיכון מבלגיה לאוושוויץ ויחתום עליו בשמי לכל דורש, לא הייתי סוטר לו אמנם, אבל ודאי ודאי הייתי צוחק לו בפנים.
הספר לא רק קירב בינינו, הוא גם חייב את אבא להקשיב לנו בפעם הראשונה בחייו. הוא תמיד היה שקוע כל כולו בסבלו האין-סופי, בטראומה הבלתי-נתפסת שהוא חווה, שלא נשאר לו מקום להכיל גם את סבלנו, את הטראומה הקטנה והזניחה שלנו, ילדיו, ילדי הדור השני, אנחנו שגדלנו בשתיקתו הרועמת של אז.
ספרי היפנה כלפיו מראה חדה ובלתי-מתפשרת, מראה שלא מעגלת פינות ולא צובעת בוורוד, ובעזרת הומור אמרתי את האמת על הסבל של דורנו.
אבא מאוד הופתע. כל חייו הוא חשב ששתיקתו גוננה עלינו ומנעה נזקים ישירים או עקיפים.
הוקל לי להסביר לו בציורים ובחיוכים שהוא טעה ושאני מבין ושאין בי כעס.

את אבא, על אף שזו הייתה סיסמה זדונית ושקרית, העבודה באמת שחררה.
אותי שחרר הקומיקס וההומור.

Read Full Post »

ערב יום השואה. אני בוחר להעלות צילום מיוחד שנשלח אלי מקרקוב. זהו חלון הראווה של חנות המזכרות של המוזיאון לאמנות בת זמננו שבו מוצגים שורות שורות עותקים של התרגום לפולנית של הרומן הגרפי שלי הדור השני
המוזיאון הוא המקום הקרוב ביותר להמקום שבו נספתה משפחתו של אבי בשואה. את המשפחה ציירתי בעמוד הראשון של הספר
כך נפגשים ההווה הצבעוני עם העבר השחור מסודרים בחמישיות על מדפים שקופים

Read Full Post »

זהו זה. טראמפ שהתחיל כבדיחה, בדיחה גרועה אמנם, ממשיך לדהור אל הנשיאות במחנהו הרפובליקני
הילרי שהייתה אמורה לקטוף את הנשיאות במחנה שלה בהליכה, מדדה

Read Full Post »

זהו זה, עברנו את פסח, את פרעה, עברנו את דיאטת המצות השנתית, את ערימות הזבל בחופים ובפארקים, את הפקקים וחזרנו לשיגרת יומנו, ושיגרת יומנו ידועה לנו היטב על אף שאנחנו מומחים בלטחוב את הראש באדמה כדי לא להביט לה בעיניים
הנה ציור של מציאות שיגרת יומנו

Read Full Post »

אני מעלה כאן כלשונה, מאמר שפירסם טובי פולק בבלוג שלו באתר הארץ
אפשר לקרוא כשמתנגנת ברקע פרצופה של המדינה של תיסלם

פרצופה של המדינה, אדמה חרוכה

הביטו בתמונות המבוימות היטב של ראש הממשלה ורעייתו, הנופשים בממלכתיות באתרי מורשת סטריליים; ועכשיו צפו בזוועות שמגיעות מחופי הכנרת, מהיערות הבוערים, מהפקקים המיוזעים, מההפגנות האלימות. מזהים את הקשר?

הדיבור הישראלי בדור הנוכחי, אופי השיח, תרבות הדיון, ההקשבה, ההבנה, הקבלה, כל אלה שוברים תחת דור ההנהגה הנוכחי כל שיא
אפשרי של הדרה, גסות ואלימות. ובגלל שהדג תמיד מסריח מהראש, גם כאן: הכל מתחיל מלמעלה. במעשה ובעיקר במחדל, באדישות ובציניות שוברת שיאים. ונניח לרגע את מטען צד המכונה תהליך השלום; ומיותר גם להזכיר שוב את מחדלי יוקר המחייה או מחירי הדיור או הרס מערכת החינוך והחולה הזקנה במסדרון. עזבו אתכם מכל אלה: לא הדור הנוכחי המציא אותם והוא בוודאי לא יהיה זה שיפתור אותם. ובינינו, לא ממש אכפת לו. הוא מסודר, מקורביו מסודרים. וכל השאר שיתפגרו

הניחו לרגע לכ אלה והביטו במראה הקולקטיבית של כולנו: החברה הישראלית של העשור השני לתוך שנות האלפיים היא חברה גסה, אלימה, וולגרית, אדישה למצוקות הזולת, לאומית שנהפכה ללאומנית, מתנשאת שנהפכה לגזענית, שומרת מסורת שגולשת לסממנים של שלטון הלכה. חברה בהתפרקות מהירה. ויש מי שאחראי על המפולת: הראש

וכמו על פי הזמנה, בשבוע שהוא שטח ההפקר הישראלי המכונה "חול המועד", נחתו במערכות העיתונים שני משלוחים של תמונות

הזוג נתניהו על ספסל בפארק הנדיב בזיכרון

מול כל אלה מפיצה הלשכה את תמונות המלך והמלכה שיורדים פעמיים בשנה מהמצודה, עולים על מדי הנופש ומביימים צילומים של אושר. צילומים מנוטרלים בקפדנות מהזוהמה הכללית                                                                                     צילומים: עמוס בן גרשום/ לע

בחבילה האחת מופיע זוג ישראלי יפה – הזוג הכי יפה והכי מאושר של ישראל – בסדרת צילומים מבוימים היטב. גבר ואשה לא צעירים, בבגדי חופשה, מחייכים למצלמה כשפניהם ממתיקות אהבה וחיבה אין קץ; מחובקים על ספסל אבן כשברקע קיר אבנים עם סיפור הירואי; או צופים בעניין באיזה אתר שיש לו היסטוריה כלשהי; והגבר מסביר בתנועות ידיים רחובות ופרצוף יודע – הוא תמיד יודע והוא תמיד זה שמסביר – מה מסתתר מאחורי נוף הקדומים המזדמן, גל האבנים המורשתי, העמק המאובק, האנדרטה הזנוחה. שניהם מאופרים היטב, עיניהם מוגנות במשקפי שמש אופנתיים, לגופם מכנסי פנאי בהירים וחולצות גולף שנבחרו בקפידה. הם מברכים את נתיניהם לרגל החג והמועד; הם  חגיגיים  ומשוחררים. באותה המידה היו יכולים להצטלם באולפן ממוזג כשמאחוריהם מסך ירוק, וכל מה שהיה נשאר לעורך הצילומים המוכשר זה להחליף את הרקע על-פי דרישות הבמאי. לא היינו חשים בהבדל

ובאותן השעות ממש הציפו אותנו אלפי תמונות וסרטונים לא מרוטשים ולגמרי לא מבוימים: משפת הכנרת, מהנחלים והוואדיות הצפון, מיער ביריה הבוער, מהכבישים הלוהטים שנהפכו למגרשי חניה שאין להם סוף; וכולם צופרים בתור ארוך, מזיע ועצבני. והתמונות מהכנרת, משמורות הטבע, מהגנים הלאומיים מספרות הרבה יותר ממה שנשקף מהן – הרבה יותר מכל אלף מילים שייכתבו על הנסיבות שבהן צולמו.

התמונות מספרות את הסיפור הישראלי כפי שהוא: עצבני, מזיע, צעקני, גס-רוח, וולגרי. מאות הטונות של האשפה, הטינופת, הזבל, המנגלים שמציתים יערות; המוני המשפחות ובני הנוער, בדרגות שונות של שכרות וסביאה, שמצטופפים על כמה מטרים רבועים, בחום הנוראי, דורכים אחד על השני, מטנפים את סביבתם, משחיתים בחדוות הרס רכוש ציבורי וטבעי – והכל בצהלות הגברה מחרישות אוזניים. המונים שמבוססים בזוהמה באושר שאין לו סוף

התמונות מהכנרת, מהגנים הלאומיים, משמורות הטבע, מיערות הצפון וגם ממסלולי הטיולים בדרום, מספרות אחד לאחד את מה שאנחנו שומעים ורואים על בסיס שבועי במגרשי הכדורגל, ביציע המזרחי בטדי וגם ביציעי איצטדיון דוחא בסכנין; הן גם אותן התמונות ממחזה התמיכה המתלהם של תומכי החייל היורה, שהפגינו את הפטריוטיות שלהם מול השערים הנעולים של בית הדין הצבאי ולאחר מכן בעצרת התמיכה הגרוטסקית בכיכר העיר; והן גם בדיוק אותן התמונות שמגיעות מדי שנה מהילולת פורים בחברון הנצורה, מההתנפלות ההמונית של ההמונים בל"ג בעומר בהר מירון, מהפרובוקציות המכוונות בהר הבית וגם מהעידוד הקולני והרצחני שמקבל מדי שנה מצעד הגאווה כשהוא מגיע לירושלים; והן מספרות גם את מה שסופגים קומץ אנשי השלום שמנסים להפגין מדי פעם נגד הכיבוש ובעד הסדר מדיני.

קוראים לזה תרבות

התמונות מחופי הכנרת מדברות בדיוק באותה השפה בה מדברת שרת התרבות; מדברות בשפתם הגסה והעילגת של אינספור חברי כנסת ונציגי ציבור; של מובילי דעה פטריוטיים מטעם עצמם; של אספסוף אלים, שמבחינתו דמו של הזולת הותר. התמונות מהכנרת, מהפקקים, מערימות הזבל, מקקפוניות הקריוקי הצווחניות, מהפטריוטיות המתלהמת, האלימה, הגסה, הצעקנית – הן פרצופה של המדינה

דור ההנהגה הנוכחי הוריד את החברה הישראלית לכביש – ובכביש כמו בכביש: האפס הוא מלך. דור ההנהגה הנוכחי, בידיעה ברורה ובכוונת מכוון, חיסל את השיח הציבורי-חברתי והפך אותו לקול אחד בלבד. וההרס שהוא זרע הוא רוחבי ומקיף: מדיני ופוליטי, ביטחוני ופלילי, תרבותי וספורטיבי, חברתי ואנושי. כל דעה שאינה מתיישרת עם הנרטיב של החונטה השלטת – מוקעת כבגידה. או שאתה איתנו, עם המקל והדגל והמגפון – או שדמך מותר. בכוח, באלימות, בגסות, באגרסיביות. זה לא שאסור להביע דעה אחרת – לאף אחד אין עוד חשק ומצב-רוח לפתוח את הפה. זה לא הפחד – זה הייאוש

ומול הנהמות שעולות מהיציעים והמרחוב; מול הנאצות הפשיסטיות שמכוונות אל סמלי ממלכה שתמיד היו מעל לכל חשד, דמויות כמו שר הביטחון והרמטכ"ל; מול האלימות המילולית והפיזית; מול הצווחנות והתגרנות הפוליטית; מול הדרת זרמים פוליטיים וחברתיים ותרבותיים שנטועים עמוק בהיסטוריה המקומית ובכלל; מול כל אלה מפיצה הלשכה את תמונות המלך והמלכה שיורדים פעמיים בשנה מהמצודה, עולים על מדי הנופש ומביימים צילומים של אושר. צילומים מנוטרלים בקפדנות מהזוהמה הכללית

אז באמת, בשיא הרצינות: עזבו אתכם לרגע מהכיבוש והשיטור, מההתנחלויות והמאחזים, מהתהליך והשלום, ממחירי הדיור וממדי האבטלה, מנטל המיסים, בדיחת התחבורה הציבורית ומצוקת החניה. תשכחו לרגע מכל אלה ונסו להתרכז בשני הסטים של התמונות: מצד אחד הוא והיא – מצד שני הם. אנחנו. לאן הוא הביא אותנו? מה הוא ישאיר לנו? מה יישאר כאן אחרי שהוא יילך? איזו מורשת תשרוד אחריו?

האיש הזה וחבר מרעיו משמידים כל נצר וזכר למה שהיינו, וישאיר אחריו עיי חורבות. תרבות הרוסה. חברה מנופצת. זה הפרצוף שלו, זו פרצופה של המדינה

Read Full Post »