מישל קישקה

טוב. זה היה צפוי. היה מקום קטנטן לתקווה מהולה באשלייה
העם לא רוצה באמת שינוי. כי העם הפך לימני ודתי יותר, העם בעד חוק הלאום, העם לא רואה את השטחים ככבושים, העם אמר את דברו
נחמה קטנה: תסתכלו מסביב, במדינות הגדולות והקטנות בעולם, ותראו שמצבנו לא שונה בהרבה

הסטלנים נעים בכמויות אדירות לקלפי, עמותה ימנית דתית לאומנית מביאה אותם באוטובוסים
פרפרזה על נאום הגעוואלד של ביבי  מ-2015
הקנביס הוא עלה התאנה של מפלגת זהות! זהירות

נפגשתי עם חברי הטוב גי ביו בניו יורק. גי היגר מצרפת לניו יורק בראשית שנות השבעים. הוא מאייר בכיר וותיק ומרצה מנוסה בפרסון. הזמנתי אותו כמרצה אורח בבצאלאל ב-1990. הוא הזמין אותי להגשת עבודות בקורס איור לסטורי טלינג של סטודנטים משנה שלישית בתואר ראשון. הנושא שעבדו עליו היה ״גיהנום״. גי אומר, בצדק, שזה תמיד יותר מעניין מגן עדן! לא נכחתי באותו בוקר בביקורת שהוא עצמו נתן אך הדברים נראו כאילו היינו מתואמים. גי בן- 78 והא פעיל, מלמד ומאייר. אין תאריך פג תוקף למי שעובד בתחום יצירתי ונהנה בכל יום מחדש ממה שהוא עושה

חובה לראות ולהקשיב לסרטון של מיקה אלמוג וחובה אזרחית להפיץ בתפוצת נאט״ו שלא יישאר קול צף אחד במדינה או אזרח אחד שטרם החליט או שהליט לא להצביע או שישם פתק לבן או שיגיד שגם הוא לא רוצה ביבי אבל יצביע ליכוד מתוך הרגל או מתוך יאוש
מילים כדורבנות הוא התיאור המדויק של הסרטון
תודה רבה מיקה
https://www.youtube.com/watch?v=JAQTknWtFWs

בסוף מרץ הוזמנתי לעיר פארו בדרום פורטוגל לפסטיבל אמנות ותרבות שהמסגרתו הוצגה תערוכה של קרטונינג פור פיס בנושא חופש הביטוי והתקיים פאנל מרתק ועשיר בנושא ״הומור מתריע״. ישבתי בפנל עם לידיה ז׳ורז׳, סופרת ומשוררת פורטוגזית מובילה שספרים שלה תורגמו לעברית בידי מרים טבעון, קרובת משפחה של אשתי, הקריקטוריסט הפורטוגזי המוכשר גרגאלו, לור סימואס המנהלת של קרטונינג פור פיס בפריז ומריקה ברט שהייתה בת זוגו של שארב, העורך של שארלי הבדו שנרצח עם חבריו ב-7 בינואר 2015 והיא מנהלת משאבי אנוש כיום במערכת של העיתון הסאטירי
בתחנת הביניים בליסבון נפפגשתי עם חברתי הטובה והקריקטוריסטית המופלאה כריסטינה סמפאיו שסיפרה לי על קריקטורה שלה שאינסטגרם צינזר לה

כרזת הפסטיבל, קריקטורה של גרגאלו

מימין לשמאל: מריקה, אתם יודעים, גארגלו ולור

לידיה ז׳ורז׳

כריסטינה והקריקטורה המצונזרת שלה

המטרה מקדשת את האמצעים היא תורתו של מקיאוולי על רגל אחת. ביבי קמפיינר מספר 1 שם את מקיאוולי בכיס הקטן. הכל קטן עליו. אין גבולות לשקרים, לטינופת, להסתה, לזריעת השנאה. הכל כשר כדי להשאר בשלטון ואני לא מאמין למילה אחת של כל מצביעי הליכוד המצהירים בריש גלי שנמאס להם מביבי. הם בסופו של דבר יצביעו בעדו כדי לא לפגוע במפלגה ובמסורת המשפחתית מאז ימי בגין הזכורים לטוב. הכל יחסי כמובן
אין לי זמן לתרגם את כל מה שכתבתי בקריקטורה שציירתי לירחון היהודי-בלגי ״מבטים״, מקווה שתסתדרו עם גוגל טרנסלייט

בסוף השבוע יתקיים בניו יורק פסטיבל מוקה המציג תערוכות, פנלים בינלאומיים, יריד ספרי קומיקס, איור וקריקטורה. השנה הוזמנתי להציג בתערוכה קבוצתית של קרטונינג פור פיס ולהשתתף בפנל עם עמיתי האמריקאים לייזה דונלי, אן טלניס וג׳ף דנציגר

אמי רובינגר, לא רק מאייר

אמי רובינגר הלך לעולמו אבל ניצח את הסרטן! הסרטן אמנם הכניע אותו אבל אמי נשאר איתנו בזכות יצירתו העניפה שתמשיך לחיות על מדפי ספרים של חדרי ילדים ושל ספריות עירוניות בכל רחבי הארץ. האמינו לי, 65 זה גיל צעיר, צעיר מדי כדי למות. בייחוד עבור ילד נצחי כמו אמי. הוא כתב ואייר כמו ילד שובב שהשתעשע ושיתף את העולם כולו בפרי דימיונו. הוא אייר וצייר בגובה העיניים של קוראיו הרבים. הוא לא ניסה לחנך, להטיף, להעביר מסרים עם ערכים. הוא מעולם לא התיילד. הוא רצה וגם הצליח לשעשע, כולל את עצמו. האושאר שהסב לקוראיו היה אושרו שלו. היופי הנאיבי של איוריו, הצבעוניות החגיגית, הייצורים המצחיקים ובעיקר החיות העליזות שלו, יצרו עולם. עולמו של אמי. עולם שהטביע את חותמו על עולם הספר העברי. בראשית דרכו גם חטא בקריקטורה, בלעגנות קלילה, בגרוטסקה חפה מכל רועה, בציניות נונשלנטית.

פגשתי את אמי פעמים אחדות בלבד בארבעים השנים האחרונות, הוא לא היה חבר באיגוד הקריקטוריסטים או המאיירים. ההכרה הרבה שזכה לה בקרב אוהבי ספריו, ילדים רכים ובלתי משוחדים, מילאה אותו ודירבנה אותו לאורך דרכו המקצועית. אם לשפוט על פי ספריו, זו השערה בלבד, נראה שהעדיף חיות על פני אנשים. חתולים, פילים, כלבים, אריות וברווזים נמנו בין חוג חבריו.

הוא משאיר אחריו ומוריש לנו, לילדים ולנינים שלנו, סיפריה מלאה בכל טוב, אירוים בטעם ממתקים וסיפורים מלאי הומור. אבל שלא נטעה, הפשטות של סגנונו טומנת בחובה תחכום רב, שכבות של חשיבה ואינטואיציה חזקה. כמאייר אוטודידקט הוא נהג לקלוע ישר בלב המטרה, בגישה חסרת כל יומרה. כילד הוא התקשה בדקדוק בבית הספר וכתב בשגיאות כתיב. לכן בספריו הכתיבה עשויה משפטים קצרים מתחרזים וזורמים הפונים לציפור הנפש של כל ילד.

כבנו של הצלם האגדי דויד רובינגר, מחשובי צלמי העיתונות של המאה העשירים, הוא מצא דרך מקורית להגדיר את עצמו, לבדל ולמתג את יצירתו. לצד אב שעסק ברומו של עולם, במלחמות ואסונות, הוא בחר לעסוק במה שנראה אולי כזוטות. אבל בעיני הילדים שטרפו את ספריו, הוא עסק בהקניית השפה, בפיתוח העולם החזותי, בהעצמת הדימיון, באהבת הספר. לפעוטות
אלה ממש לא זוטות. אלה החיים!

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-MAGAZINE-1.7047789