בולים לשנת השבעים

19/04/2018 על-ידי Michel Kichka

לכבוד יום העצמאות הנפיק השירות הבולאי שלושה בולים חדשים בנושא 70 שנות קומיקס וקריקטורה
היה לי העונג לאייר ולעצב אותם, כולל איור גדול מרכזי לגיליונית החגיגית וכמו יחד עם המעטפה ועם החותמת
בבולים נתתי ביטוי לדמות של הישראלי בתקופות השונות של המדינה
באיור הגדול עשיתי מחווה לגיבורי קומיקס וקריקטורה מקום המדינה
בשבעים שנות קיומנו הפכו הקריקטורה והקומיקס לחלק בלתי נפרד מתרבותנו, הוקם מוזיאון לקריקטורה ולקומיקס בחולון, מתקיים פסטיבל אנימיקס בכל קיץ ב-17 השנים האחרונות, מתפרסמים קומיקסים ורומנים גרפיים שזוכים לאהדה ולהערכה בארץ ובעולם, השני התחומים נלמדים בבצלאל ובמוסדות נוספים. והיד עוד נטויה
הקריקטורות מבקרות את מציאות חיינו והקומיקסים מספרים סיפורים אישיים
חשוב היה לי ליצור בול אופטימי, מחוייך, צבעוני ושמח
חג עצמאות שמח

פורסם בכללי | מתויג בולים לשנת השבעים | Leave a Comment »

יום זיכרון אלטרנטיבי-דויד גרוסמן

18/04/2018 על-ידי Michel Kichka

אני מצרף את הדיווח על הטקס שפורסם אתר של ידיעות
חותם על כל מילה
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5233256,00.html

גרוסמן בטקס האלטרנטיבי: "אויבים יכולים להתחבר מתוך האבל"

הסופר, שיקבל מחר את פרס ישראל, תקף את רה"מ נתניהו בטקס הזיכרון המשותף לישראלים ופלסטינים. "כשהוא מסית נגד ארגוני זכויות האדם – ישראל נעשית פחות בית לכולנו", אמר גרוסמן בטקס שבו השתתפו 7,500 בני אדם. פעילי ימין מחו נגד האירוע ושרפו דגל פלסטין

בגני יהושע בתל אביב נערך אתמול (יום ג') טקס הזיכרון האלטרנטיבי, המשותף לישראלים ופלסטינים. יותר מ-7,500 בני אדם השתתפו באירוע מעורר המחלוקת שהתקיים תחת אבטחה כבדה של מאות שוטרים, פרשים ובלשים ממחוז תל אביב. הטקס נערך בפעם הראשונה במקום פתוח אחרי שלטענת המארגנים, תנועת "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני", נמנע קיומו בחולון. מחוץ למתחם הפארק הפגינו כ-150 פעילי ימין, שהתעמתו עם השוטרים ועם משתתפי הטקס. ynet העביר שידור ישיר מהאירוע.

הסופר דויד גרוסמן, שיקבל ביום העצמאות את פרס ישראל בספרות ושירה עברית, אמר בטקס כי "הרבה רעש ומהומה יש סביב הטקס שלנו אבל אנחנו לא שוכחים שזה טקס של זיכרון והתייחדות והרעש גם הוא נוכח. באירוע שלנו יש שקט עמוק של הריק שיצר האובדן".

אחר כך הוא הזכיר בנאומו את בנו אורי ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה. "אני ומשפחתי איבדנו במלחמה את אורי, איש צעיר חכם חמוד מצחיק וגם עכשיו 12 שנה אחרי קשה לי לדבר עליו בפומבי", אמר גרוסמן. "מותו של אדם אהוב זאת מותה של תרבות פרטית שלמה, חד-פעמית, עם שפה מיוחדת משלה וסוד משלה והיא לא תהיה עוד ולא תהיה עוד כמוה”.

גרוסמן הוסיף כי "כמה קל להתמסר לשנאה וזעם ורצון לנקום, אבל כל פעם שאני מתפתה לשנאה אני מאבד את המגע החי לבן שלי, משהו שם נעקם. עשיתי את ההחלטה שלי ובחרתי את הבחירה שלי, ונדמה שכל מי שכאן נמצא עשה את הבחירה האחרת. יש יצירה ויש אבל שגם מחבר, גם אויבים משכבר יכולים להתחבר זה לזה מתוך האבל ודווקא בגללו".

בהמשך נאומו, שזכה מדי פעם למחיאות כפיים מהקהל, אמר הסופר כי "למדתי שכל אחד מבני המשפחה יכול להתאבל כרצונו, איש לא יכול לצוות על אדם אחר איך להתאבל, זה נכון לגבי משפחה פרטית ולגבי משפחת השכול הגדולה בישראל. יש תחושה של גורל משותף וגורל שרק אנחנו יכולים להבין ולכן אם ההגדרה 'משפחת השכול' היא אמיתית וכנה.

"אנא כבדו את הדרך שלנו, היא ראויה לכבוד, היא לא דרך קלה ולא מובנת מאליה, היא מלאה בסתירות פנימיות, אבל זאת הדרך שלנו לתת משמעות למות יקירינו אחרי מותם וזו דרכנו – לא לפעול ולא להתייאש כדי שבעתיד תדעך המלחמה ואולי תיפסק לגמרי ואולי נחיה חיים מלאים ולא נשרוד מאסון לאסון.

"אנחנו ישראלים ופלסטינים שאיבדנו את מי שהיה יקר לנו, אולי יותר מחיינו שלנו, אנחנו נוגעים במציאות דרך פצע פתוח. מי שפצוע ככה לא נופל לאשליות ויודע כמה החיים הם פשרה אינסופית. השכול עושה אותנו לאנשים מפוקחים יותר במה שקשור למגבלות הכוח או לאשליה שמלווה את מי שהכוח בידו. אנחנו חשדנים יותר ומתמלאים סלידה כשיש ביטויים של יהירות לאומנית או הצהרות זחוחות של מנהיגים – אנחנו אלרגים לזה ממש".

"ישראל היא מבצר אבל עדיין לא בית"

הוא הוסיף כי "ישראל חוגגת השנה 70 שנה, הלוואי ונחגוג עוד ועוד דורות של אנשים שיחיו לצד מדינה פלסטינית בשלום עם יצירה, שנחיה שגרה של יום יום שלו, של שגרה בטוחה ושנרגיש בבית. בית זה מקום עם קירות ברורים ויציבים, שדייריו מכירים את היחסים האינטימיים שלו, מקרין עתיד ורצף. אנחנו עדיין לא שם, אנחנו העם היהודי צריכים להיות בית. ישראל היא מבצר אבל עדיין לא בית.

"אם לישראלים לא יהיה בית גם לפלסטינים לא יהיה בית. וגם ההפך נכון, אם ישראל לא תהיה בית גם פלסטין לא תהיה בית. יש לי שתי נכדות בנות 6 ו-3 ובשבילן ישראל זה מובן מאליו, שיש לנו מדינה, כבישים, בתי ספר, בתי חולים, יש שפה עם עברית עשירה”.גרוסמן תקף את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר הביטחון אביגדור ליברמן ואמר: "אני שייך לדור שדברים אלה לא היו מובנים מאליהם ואני מדבר מהמקום הזה, את הקו הזה שסוף סוף הגענו הביתה. אבל ישראל מדכאת עם 70 שנה ויוצאת לאפרטהייד זה פחות בית, כששר הביטחון מונע מפלסטינים שוחרי שלום להגיע למפגש שוחר שלום, זה פחות בית. כשישראל מנסה לקמבן עסקאות באוגנדה ורואנדה כדי לגרש אנשים אל מותם, ישראל היא פחות בית. כשראש הממשלה מסית נגד ארגוני זכויות האדם ומנסה לחוקק חוקים עוקפי בג"ץ – ישראל נעשית פחות בית לכולנו".

הוא הוסיף בהקשר זה כי "כשישראל מפלה את תושבי הפריפריה ומפלה את תושבי דרום תל אביב ומקשה את לבם של ניצולי שואה, קשישים ובתי חולים קורסים – היא פחות בית והיא בית לא מתפקד. כשהיא מקפחת מיליון וחצי פלסטינים אזרחי ישראל ומפלה אותם – היא פחות בית גם למיעוט וגם לרוב. כשישראל שוללת את יהדותם של מיליוני רפורמים וקונסרבטיבים – היא פחות בית. כשצריכים להוכיח נאמנות לשלטון ולמפלגת השלטון – ישראל היא פחות בית".

גרוסמן אף גילה כי יחלק מחצית מכספי הפרס שיקבל ביום העצמאות בין פורום המשפחות השכולות וארגון אליפלט, שמסייע לילדי פליטים. לדבריו, "אלו בעיניי גופים שעושים מלאכת קודש ועושים את הדברים הכי אנושיים שהממשלה הייתה צריכה לעשות בעצמה. אני רוצה בית עם חיים שלא ישועבדו על ידי פנאטים עם חזון משיחי, מדינה שמתנהלת מתוך דאגה לאדם שחי בה מתוך חמלה וסובלנות לכל הדיאלקטים של להיות ישראלי כי אלה ואלה דברי אלוהים חיים. הלוואי שבעוד 70 שנה יעמדו כאן נכדינו, ישראלים ופלסטינים, שכל אחד ישיר את ההמנון שלו עם משפט אחד משותף 'להיות עם חופשי בארצנו’".

מחוץ למתחם האירוע הפגינו כאמור כ-150 פעילי ימין, בהם חברי ארגוני "לה פמיליה" ו"להב"ה", שקראו בין היתר קריאות גנאי נגד ערבים ו"מוות למחבלים". בהמשך שרפו המפגינים דגל פלסטיני והדליקו נרות נשמה לזכר חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. כמה רעולי פנים שנמנים עם המפגינים ניסו לפרוץ למתחם האירוע, אך פרשי המשטרה מנעו מהם לעשות זאת. אחרים השליכו אבנים ובקבוקים.

הראפר יואב אליאסי המכונה "הצל" אמר: "בפעם הבאה נהיה כאן עם אלפים, אסור לבזות את היום הזה. אנחנו לא צועקים 'מוות לערבים' אלא 'מוות למחבלים'".

עו"ד איתמר בן גביר, פעיל הימין הקיצוני שנמנה עם המפגינים, אמר: "יש כאן שמאל הזוי ולא שפוי. איך אפשר להשוות בין הקדושים שנרצחו ושמסרו נפשם על קידוש ישראל לבין חלאות שזרקו בקבוקי תבערה ורצחו? ברוך השם שהם חוסלו. בכל עולם שפוי מחסלים מחבלים וכאן מהללים מחבלים".

פעיל נוסף, רן כרמי בוזגלו, אמר: "באנו לתבוע את עלבונם של בנינו שנפלו על הגנת המולדת. האירוע שלהם מבייש את המשפחות השכולות. לא ניתן לתת לטקס שלהם להתנהל כאילו כלום לא קרה".

"המדינה לא נוהגת בי כשווה בין שווים"

בטקס נאמה גם ד"ר אמאל אבו סעד, אלמנתו של יעקוב אבו אלקיעאן, שנורה למוות על ידי שוטרים בפברואר 2017 באום אל חיראן שבנגב. "אני שייכת לחברה הבדואית, שהיא חלק מהחברה הפלסטינית, ואני אזרחית מדינת ישראל. וכאילו לא די בכך, הרי שאחת הזהויות האלה נוגדת, כביכול, את השתיים האחרות. זה לא מחויב המציאות, אבל בפועל זה כך. מדינת ישראל, שאני נושאת תעודת זהות מטעמה, לא נוהגת בי כשווה בין שווים", אמרה ד"ר אבו סעד בנאומה.

היא אמרה עוד כי "כדורי כוחות הביטחון הישראליים הם שהרגו את בעלי, שכמוני היה בדואי, פלסטיני, ואזרח ישראלי. באותו אירוע נהרג גם השוטר ארז עמדי-לוי. הוא נקבר בחלקה הצבאית, והוכר כחלל כוחות הביטחון. ואילו בן זוגי, איש החינוך עטור הפרסים, הואשם מיד כמחבל, ואנחנו נותרנו נטושים. חקירות האירוע מראות בוודאות שיעקוב לא ביצע פיגוע, ובכל זאת, החקירה לא נסגרת ואיש לא מציע פתרון, ואני מגדלת שישה ילדים צעירים לבד, ללא קורת גג. איש לא לוקח אחריות על האסון שקרה שם".
לדברי ד"ר אבו סעד, "למדתי שצריך להכיר בנרטיב של האחר, גם אם לא מקבלים אותו בשלמותו. חייבים להתחבר לכאבים של האחר ולהכיר בזכויותיו. למדתי שהמורכבות, על אף היותה קשה יותר, עדיפה על הפזיזות ופתרונות הבזק שאנחנו רואים היום. המיידיות שבה כל מעשה זוכה לתגובה ונעלם כדי להמשיך לדבר הבא, מובילה להשטחה של המציאות, ולהסתכלות מנקודת מבט אחת בלבד. וזה חוטא למציאות”.

אתמול הורה בג"ץ לשר הביטחון ליברמן לאפשר כניסה של 90 פלסטינים לטקס. בפסיקת בג"ץ צוין כי הוחלט "להורות לשר הביטחון לאפשר מתן היתרי כניסה ייעודיים לישראל לצורך השתתפות בטקס המשותף ל-90 פלסטינים – בדומה לכמות ההיתרים שהתאפשרה בשנת 2016 – ובלבד שלאחר בדיקה פרטנית מתאימה יימצא כי אין לכך מניעה ביטחונית או אחרת".

שר הביטחון ליברמן, שביקש למנוע את כניסתם של הפלסטינים לאירוע, צייץ בחשבון הטוויטר שלו בעקבות החלטת השופטים: "בג"ץ יצר הבוקר שוויון בין שכול וטרור, בין נרצחים ורוצחים. החלטת בית המשפט פוגעת ביום הכי ממלכתי ומאחד לעם ישראל. התוצאה הסופית: במקום איחוד, פילוג".

גם ב"אלמגור" – ארגון נפגעי הטרור – הביעו מורת רוח מהפסיקה שאפשרה הגעה של פלסטינים לטקס. מאיר אינדור, יו"ר הארגון, אמר: "אנחנו מתנגדים להחלטה של בג"ץ לאפשר ללוחמי טרור פלסטיני ומשפחותיהם להגיע לטקס המשותף. אין להם זכות להיכנס לישראל, זאת פריבילגיה. המערכת המשפטית מטעמים יוצאים מהכלל כמו רפואה יכולה לאפשר כניסה, זה לא המקרה. להבדיל, זה כמו לעשות טקס משותף לאנשי ה-SS שהוצאו להורג ולקורבנות ביום השואה".

פורסם בכללי | מתויג יום זיכרון אלטרנטיבי-דויד גרוסמן | Leave a Comment »

12/04/2018 על-ידי Michel Kichka

פורסם בכללי | מתויג לתעד. לספר. לזכור. פרויקט מיוחד של ידיעות | Leave a Comment »

11/04/2018 על-ידי Michel Kichka

חמי, יוסף אלפנדרי, היה יליד סלוניקי שעבר לצרפת כילד קטן. כנער בפריז הכבושה בידי הנאצים הוא הצליח להגיע לדרום צרפת ומשם לספרד. שם עצרה אותו משטרת פרנקו אך הוא הצליח לברוח מהכלא ולחבור לצבא הבריטי בצפון אפריקה, שם התגייס לגדוד היווני והשתתף בקרבות על שחרור איטליה. הוא הלך לעולמו משבץ מוחי ב-2006
אני מעלה לזכרו שני שירים מתוך אפר ואבק של יהודה פוליקר וצילום של תחנת הרכבת של סלוניקי שצילמה ראן פרויס, ידידה טובה וצלמת בידיעות אחרונות

אפר ואבק

יהודה פוליקר
מילים: יעקב גלעד
לחן: יהודה פוליקר
קיים ביצוע נוסף לשיר זה

יום אביב ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר
שם היתה ואינה
ילדותך אישה קטנה
אנשים שאיש לא מכיר
אין אפילו בית שיזכיר

ואם את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל יהיה לך קר
כסף כיס, גביש סוכר
אם יהיו קשים הימים
הזכרי בי לפעמים
ואם זה עוד מסע נואש
אל הצריף, אל המגרש
במסילת העיר הישנה
איש לא יחכה בתחנה.

ואם את נוסעת…

מי ימתיק לילותייך
מי יקשיב לביכייך
מי ישמור צעדייך בדרכך.

לאן את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל יהיה לך קר.

התחנה הקטנה טרבלינקה

יהודה פוליקר
מילים: ולדיסלב שלנגל
לחן: יהודה פוליקר
תרגום: הלינה בירנבאום

כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
בקו שבין טלושץ' לוורשה
מתחנת הרכבת וורשאו אוסט
יוצאים ברכבת ונוסעים ישר
הנסיעה נמשכת לפעמים
חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות
ולפעמים נמשכת אותה נסיעה
חיים שלמים עד מותך
והתחנה היא קטנטונת
שלושה אשוחים גדלים בה
וכתובת רגילה אומרת:
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה

ואין אפילו קופה
גם איש המטענים איננו
ובעבור מליון
לא תקבל כרטיס חזור
ואיש לא מחכה בתחנה
ואף אחד לא מנפנף שם במטפחת
רק באויר תלויה דממה
לקדם פניך בשממה אטומה
ושותק עמוד התחנה
ושותקים שלושת האשוחים
שותקת הכתובת השחורה
כי כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
ורק שלט פרסומת
תלוי עוד מאז
סיסמה ישנה ובלויה האומרת:
"בשלו רק בגאז"
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה

המשך »

פורסם בכללי | מתויג שואת יהודי סלוניקי | Leave a Comment »

ערב יום השואה

11/04/2018 על-ידי Michel Kichka

ערב יום השואה. אני בניו יורק. הוזמנתי לשאת הרצאה על הדור השני באו״ם בפני 500 תלמידי תיכון אמריקאים. הגורל רצה שה-11 באפריל הוא גם התאריך בו שוחרר אבי ממחנה בוכנוולד בידי חיילים אמריקאים תחת פיקודו של גנרל פטון. זה היה ב-1945. לפני 73 שנה. אבא יושב בבריסל ואני עומד על הבמה בניו יורק. הכל בזכות הישרדותו. בגלל עקשנותו לחיות
האם יש צדק היסטורי מתוק מזה? קשה לי להאמין

פורסם בכללי | מתויג ערב יום השואה | Leave a Comment »

דרעי על יום השואה

10/04/2018 על-ידי Michel Kichka

רק בגלל שיש לי דקה או שניים לבזבז על מכלוף, אני מעלה את הראיון שהוא נתן לתחנת הרדיו החרדית קול ברמה לקראת יום השואה. עיסה דוחה של יהירות, בורות ושנאת חינם מפיו של אשף השדים העדתיים, השר המתבכיין והמתקרבן לפי הזמנה, הכאילו חבר סחבקי לשעבר של האליטות האשכנזיות ״הלבנות״ (לשעבר), המסית במתק שפתיים ובגילגול עיניים. הוא בטח חשב שחילונים לא מקשיבים לתחנה הזו. נכון, אבל עיתון הם יודעים לקרוא. מעניין אם היה מעז להתבטא כך בקול ישראל או בגל״צ אצל עיתונאי בכיר
אם חיפשתם הגדרה מדויקת ל״חשכת ימי ביניים״ ול״מורשת של התחדשות״, הנה לכם

פורסם בכללי | מתויג דרעי על יום השואה | Leave a Comment »

ראשון לציון וקובי מידן: ציון נכשל לראשון

10/04/2018 על-ידי Michel Kichka

הנחייתו של קובי מידן את הטקס המסורתי של יום הזכרון בראשון לציון כמוהה כפעולה של הבי.די.אס
השיטת של הבי.די.אס שרוב רובינו מגנים, ידועה והיא קוראת, בין היתר, לחרם אמנותי ואקדמי על ישראל
ביטולה של השתתפותו של קובי מידן בהנחיית טקס יום הזיכרון בראשון לציון היא קריאה לחרם אמנותי ואקדמי, פעולה בידיאסית, פשוטה כמשמעה, סוג של טרור שקט
זה המשכו של תהליך זוחל של סתימת פיות, אי קבלת דעות שלא מתיישרות עם דעת הרוב, החלשה של הדמוקרטיה
משפט אחד, מילה אחת, ואתה מחוץ לתחום, מנודה, גם אם לא הובנת נכון וגם אם התנצלת והצטערת באמת ובתמים אם פגעת
ברגשות של אחרים
אם היינו סופרים את מספר הפעמים שביבי, בכבודו ובעצמו, פגע והתנצל, פגע והתפתל, הוא מזמן לא היה צריך להיות ראש ממשלה
מי שעושה מניפולציה צינית של השכול זה לא קובי מידן. זאת הממשלה שביטלה את תהליך השלום, לא שואפת לאופק מדיני, מציעה לחיות על החרב לעד, תומכת במפעל ההתנחלות וקוברת את טובי בניה ובנותיה
לכן אני לא מפנה אצבע מאשימה לעבר ארגון המשפחות השכולות של ראשון, ולא לעבר ראש העיר, אלא לעבר הנהגת המדינה כולה
Untitled Meidan

פורסם בכללי | מתויג ראשון לציון וקובי מידן: ציון נכשל לראשון | Leave a Comment »

אסד, פוטין, גזים, איראנים וישראל

10/04/2018 על-ידי Michel Kichka

ייחודה של הקריקטורה טמונה ביכולתה לתמצת מצב מורכב וסבוך בפריים אחד בעל שכבות שונות של קריאה. במילים אחרות
To cut a long story short
פורסם בידיעות של היום

פורסם בקריקטורות | Leave a Comment »

אסד וחשבון הגז

09/04/2018 על-ידי Michel Kichka

הקריקטורה היא מאפריל 2017 וצויירה אחרי שאסד הפגיז את עמו בגז סרין. השנה הוא השתדרג והוסיף גם גז כלור! אסד עצמו לא זקוק למסכת גז. יש לו משהו יותר יעיל: כיסוי תחת בדמותו של פוטין

פורסם בכללי | מתויג אסד וחשבון הגז | Leave a Comment »

הדלקת המשואות

09/04/2018 על-ידי Michel Kichka

פארסת טקס הדלקת המשואות של יום העצמאות ה-70 טרם ירדה מהמסכים
שרה היסטרית וראש ממשלה פחדן וחלש מצליחים להפוך את הרגע ההיסטורי הזה לזירת התקוטטות מכוערת ולמחלוקת מיותרת. פוליטיקה קטנה של אנשים עם אגו עצום ועם צורך בלתי נשלט בחיסולי חשבונות ובסיפוקים מידיים
נ.ב: שתי מילים בקשר לסמל שנת השבעים, כי אני בכל זאת מעצב גרפי. הסמל הוא שיא של כיעור וחוסר טעם וחוסר הבנה בסיסית בעיצוב. הוא קישקוש חסר עמוד שידרה שכנראה עונה אחד לאחד לבריף של המזמינה. שיא השיאים הוא לקרוא לו מורשת של חדשנות
הקריקטורה מתפרסמת היום בידיעות אחרונות