בידיעה קצרה, שפורסמה לאחרונה, נמסר כי הפרקליטות סגרה את התיק נגד הסטודנטית מבצלאל שנחקרה בחשד להסתה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. הסטודנטית תלתה על קירות המוסד כרזות של נתניהו על רקע חבל תלייה, מעין מניפולציה של הכרזות שליוו את הנשיא לשעבר של ארה"ב, ברק אובמה, עם המלה Rope (חבל) במקום Hope (תקווה). במרכז העבודה היתה תלויה כרזת הסתה נגד ראש הממשלה יצחק רבין מהימים שלפני הרצח. הסיבה לסגירת התיק היתה "חוסר אשמה". לא חוסר ראיות, אלא חוסר אשמה. בניגוד גמור לכותרות שעשתה הפרשה כשנחשפה לראשונה, הידיעה הזו הוצנעה בשולי החדשות

כשהתפוצצה הפרשה, פוליטיקאים בכירים מימין ומשמאל גינו את היצירה, האשימו את הסטודנטית בהסתה לרצח ודרשו לעצור את התקציבים לבצלאל. הלחץ עבד, והסטודנטית זומנה לחקירה באזהרה במשטרה באישור הפרקליטות. בראש המגנים היתה כמובן השרה מירי רגב, שקראה לשר החינוך נפתלי בנט לעצור את התקציבים לבצלאל. בנט מצידו כינה את המיצג "בושה", ואמר כי "מי שלא מסוגל לקבוע לעצמו גבולות, אחרים יקבעו לו". כמובן שהמלים "הסתה לרצח" היו כלולות בדברי השניים ונשלחו בקלילות לחלל האוויר. השימוש הציני שעושים פוליטיקאים כבנט ורגב בתקריות כאלה כדי לקושש קולות הוא מקומם במיוחד: בכך הם מלהיטים את האווירה, מאיימים על אמנים ומנהלי מוסדות תרבות, ולא מאפשרים שיח חופשי ודמוקרטי

כעת הפרקליטות פסקה באופן חד משמעי שהיצירה לא יכולה היתה לגרום לאלימות נגד נתניהו. אבל לאן נעלמו כל המתלהמים והמשמיצים? בדומה למה שקרה עם ההאשמות בפיגוע באום אל-חיראן, שהתבררו כחסרות שחר, לא שמעתי או קראתי ולו התנצלות אחת

אז לידיעת "מבקרי התרבות החדשים": באמנות אין גבולות או קווים אדומים. זה גם סוד קסמה. אמנות באה לערער על הקיים ולהציג את המציאות מזווית אחרת. תפקידה של האמנות לשאול שאלות, לעורר מחשבה, להרגיז. יש אמנים שמביעים את עצמם כדי לעורר ולטלטל את הקהל שצופה ביצירתם. אמנות אינה אובייקטיבית ואינה חייבת למצוא חן. לך תסביר את זה לתופעה מעציבה כמירי רגב, שרואה באמנים אויבים שלה ושל המדינה

אני עדיין נפעם ממבול ההשמצות והגינויים של פוליטיקאים, שאינם מבינים מהו חופש ביטוי, אבל יחד עם זאת אינני יכול לומר שאני מופתע מהשתיקה הרועמת שלהם כעת. אין להם את האומץ להתנצל או לבקש סליחה מהסטודנטית. אפילו לא מלה. משפט. מזל שבמקרה הזה, דווקא המשטרה והפרקליטות התגלו כ"מבוגר האחראי".

אבל גם לתקשורת יש חלק נכבד בשתיקה. הפרשה היא כבר לא אייטם. אז מה אם השמיצו סטודנטית לאמנות ופגעו בה ובמוסד מכובד כמו בצלאל. אז מה אם השתמשו בציניות בחופש הביטוי למטרות פוליטיות. אי אפשר לעשות כותרת מהודעת הפרקליטות, אז נמשיך הלאה. עד הסערה הבאה. עד ההתלהמות הבאה של מירי רגב וחבריה. עד הרצח הפוליטי הבא. הבעיה היא שמי שיצא הכי חבול ופגוע מהסיפור הוא חופש הביטוי. הוא עומד מבוייש בצד, מלקק את הפצעים ואוסף את השברים

ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר ועורך תוכן