מישל קישקה

שרה הלכה לעולמה חודשיים אחרי שבית הקפה האגדי שלה הלך לעולמו
נהוג לכנות את המוות, אולי כדי לנחם את האבלים, עולם שכולו טוב
אני מציע שהפעם נימנע מהשימוש במונח הזה
כי קפה תמר היה בחייו עולם שכולו טוב
כל יום באי בית הקפה היו יושבים בו כדי לתקן את העולם. קפה תמר היה להם לעוגן, לחוף מבטחים, לנמל בית
כשעליתי לפני ארבעים שנה וקצת עדיין לא הייתה נהוגה כאן תרבות בתי הקפה כפי שהיא קיימת היום. היו בתל אביב מספר קטן של כאלה. בתל אביב היה קפה רוול, קפה כסית וקפה תמר
בירושלים היה קפה טעמון וזהו. אגב גם לא היה קפה. כן היה, או נס או בוץ עד כדי כך שזה הפך לשאלה אוטומטית אם הזמנת קפה: נס או בוץ? ממש כמו השאלה האוטומטית בטיסות אל על: ביף אור צ'יקן? היום בתי קפה, אלו ששורדים, הם סניף של רשת כלשהי: ארומה, הלל, קפה קפה, קפה ג'ו ועוד. היום לוקח לך דקות רק לקרוא את סוגי הקפה הקיימים לפני שאתה מזמין הפוך קטן חזק נטול על בסיס סויה או אמריקאנו עם חלב חם בצד. כל בית קפה שכזה ממותג ומעוצב עד הפרט האחרון על העיקרון של סניפי מקדונלד. לכל רשת לוגו מזוהה, לרוב בלועזית, מערך צבעוני חזק משלו, תלבושת אחידה לעובדים, אינטרנט פתוח, מסך פלזמה עם חדשות בלי סואנד
אצל שרה בקפה תמר כל זה לא היה. ישבת שם בבית ולא במפעל. שולחנות הפורמייקה משנות השישים עם הכיסאות התואמים לא הוחלפו והתנדנדו על הבלטות הרוקדות. גם הדלפק היה מהסיקסטיז ומאחוריו קיר עם תערוכה קבועה של קריקטורות של זאב. לא היה תפריט. קפה תמר היה הטריטוריה ששרה שלטה בה ביד רמה, הממלכה שלה. הוא היה הדובדבן שבקצפת של רחוב שיינקין, עוד לפני ששיינקין הפך לשיינקין. הוא גם היה פרלמנט מקומי שבו נפגשו אנשי רוח, אמנים , עיתונאים מעיתון דבר הסמוך, סופרים. רובם לקוחות קבועים
יהיה להם קשה למצוא מקום חלופי

צילום של שלומית כרמלי. בפריים פרוספר בנהרוש, חיים הנגבי ואבא שלי שנהג לפקוד את המקום

ר

פוסט אחרון לשנה הזו של יונתן, קצבי ומלא משחקי מילים והומור, שמבשר טובות לגבי הפוסטים של השנה המתרגשת עלינו לטובה
אני לא אובייקטיבי, אני רק אבא שלו
לקורא ולהנות
http://www.maveze.co.il/יונתן-קישקה-תל-אביב-קיץ-וחפירות/

קריקטורה שציירתי בצוק איתן ושמתאימה בול לפוסט הזה

שנה טובה ומתוקה, זה מה שכל געפילטע פיש פולני מייחל לעצמו

 את הקריקטורה הזו ציירתי בינואר 2002, ארבעה חודישם אחרי פיגועי התאומים, כמחווה לתפוח הגדול
אני אוהב את ניו יורק, ביקרתי בה פעמים רבות וגם ציירתי אותה
האיור הזה היה מחווה לעיר הפצועה והקמה מחדש מאפרה
השנה תציין העיר בפעם הארבע עשרה את אירועי הטרור שהיכו את העולם בהלם הבלתי נשכח שסימן את תחילת המאה העשרים ואחד

ירושלים צבועה בגוונים מוזהבים מאובקים
השיר המתאים: ירושלים של זהב או ילו סאבמרין

הבן שלנו אלי מצא כותרת לצילום: צולם ביום חול

צילום עמוס דדון

כדורגל בשבת הופך פתאום להיות הנושא המרכזי בספורט הישראלי
להוציא שחקנים בודדים, כדורגל ישראלי הוא ספורט חובבני, במקרה הטוב. הליגה מזמן הפכה למשעממת, חסרת ריגוש וצימאון
בכלל פלא שהוא עדיין מלהיט יצרים פה ושם
עכשיו רוצים לאסור על קיום המשחקים בשבת
מצידי שלא ישחקו בשבת, שלא ישחקו בכלל
אבל בתנאי שנודה על האמת: הכפייה הדתית תהרוג את המרקם של החברה שחלמנו אותה כפלורליסטית ושהופכת למקצוענית בתקיעת מזוזות ולחובבנית בתקיעת שערים

איור משנת 1990 להארץ

We all live in a yellow submarine
וכולנו באובך-דראפט

צילום ריקי רחמן, מגדל דוד

צילום מערכת וואלה

צילום עמוס דדון

צילום עמוס דדון

צילום עינבר רובין, קק"ל

צילום אמיל סלמן

צילום ראובן קסטרו

מסך צהוב ולא סימפטי נפל על כולנו היום