מישל קישקה

הנה זה קורה בשנה ה-19 ברציפות, יותר משיאו האישי של ביבי! פסטיבל אנמימיקס יוצא לדרך השבוע. אז לכל חובבי הדברים החשובים באמת בחיים, קרי קונמיקס, קריקטורה ואנימציה, אסור להחמיץ
הנה קישור לאתר
http://www.animixfest.co.il
אשתתף בשולשה מפגשים בשבת ה-3 באוגוסט
בשעה 17.30: פה קבור הכלב, פנל מומחים על המחלוקת סביב הקריקטורה של ביבי וטראמפ בניו יורקר
בשעה 19.30: למה מי מד, על סגירתו של מד מגזין האגדי, בהגשת ניר מולד
בשעה 20.30: פלאפל עם חריף, על הרומן הגרפי החדש שלי
כל הפרטים באתר של הפסטיבל

ברומן הגרפי החדש שלי ״פלאפל עם חריף״ שייצא לאור בספטמבר בהוצאת מודן, אני מספר שביולי 1969 הגעתי ארצה לראשונה, למחנה קיץ של השומר הצעיר, כשבאותו זמן צעד ארמצרונג על הירח. צעד היסטורי, גם לאדם וגם לי

פוסט שהעלה דוד קישקה שיודע לשחק עם המילים כמיטב המסורת המשפחתית

אני בכלל ממליץ ללחובבי קולינריה, גסטרונומיה והיסטוריה לבקר בדף הפייסבוק שלו
https://www.facebook.com/people/David-Kichka/100011726467379

לפני חודשיים פרצה המחלוקת בעקבות פרסום הקריקטורה של אנטוניו בניו יורק טיימס שבעקבותיה החליט העיתון באומללות מצערת, להפסיק לפרסם קריקטורות פוליטיות. כתבתי על כך באריכות בבלוג ולא אחזור כאן על כל הפרטים. אני מעלה את הקריקטורה שציירתי החודש עבור הירחון הבלגי שבו אני מפרסם מזה עשרים שנה
לצייר ולפרסם קריקטורות הפך לאקט של התנגדות

אני אמנם פרנקופוני אבל כחובב קומיקס מושבע קראתי גם את מד מגזין, הדבר הטוב ביותר שקרה לקומיקס האמריקאי בשנות נעוריי. ירחון סאטירי, מלא הומור יהודי ניו יורקי, לועג לתרבות האמריקאית, לקולנוע, לטלויזיה, לפרסומות, לאמריקן וויי אוף לייף שכבש את העולם בשנות השישים. את מד דוקא גיליתי באחד מביקורי בארץ כתייר בחנות הספרים שהייתה בקומת הקרקע של כלבו שלום בתל אביב. הפכתי לקורא נאמן, שכללתי את האנגלית וגם הושפעתי מהסגנון הריאליסטי-גרוטסקי ששלט בו. ההשפעה הזו התווספה להשפעות הצרפתו-בלגיות וזה הסגנון שאיתו הגעתי לבחינות כניסה בבצלאל ב-1974, שם אף אחד מהשופטים בוועדת הקבלה לא הכיר ולא הבין קומיקס
הגיבור, בעצם האנטי-גיבור, של המגזין, אלפרד ניומן שמו, התנוסס על כל השערים, עם הרווח בין השיניים, האזניים הגדולות, השיער הג,ינג,י ומבט של טמבל
את כל זה אני מספר כי מד הולך להוציא את גיליונו האחרון באוגוסט ויחד איתו ייסגר פרק בתרבות האמריקאית שלעולם לא יחזור
חלק מהצוות של מד גם יצר קומיקס עסיסי ומופלא, ליטל אנני פאני, במגזין למבוגרים פליי בוי המפורסם בשל צילום נערת אמצע בעירום, וזה נתן לי תירוץ נהדר לקנות אותו
סביר להניח שהקומיקס הזה לא היה מתפרסם היום בגלל אימת הפוליטיקלי קורקטנס
הנה מספר שמות מהיכל התהילה של מד
Harvey Kurtzman, Mort Drucker, Jack Davis, Will Elder, Al Jaffee, Sergio Aragones, Don Martin, Wally Wood,…
ב-1994 היה ניסיון להוציא מהדורה עברית למד. רותו מודן וירמי פינקוס היו מעורבים במיזם אך העיתון נסגר אחרי עשרה גיליונות. או שקהל הקוראים טרם הבשיל, או שהעיתון הקדים את זמנו כאן או שאולי לא התאים לתרבות המקומית. לשמחתי רותו הזמינה אצלי את איור השער של הגיליון הראשון. ציירתי את אלפרד ניומן בגירסה ישראלית ערסית

הקריקטורה שלי קיצונית, מוגזמת, מכלילה בצורה בוטה, מכתימה את משטרת ישראל כולה, לא מידתית ולא מאוזנת. אך כיצד לצייר כשגם המציאות היא כזו ואף גרועה יותר
לאורך השנים למשל, החרדים מפגינים על פי צו רבניהם, לפעמים באלימות שמסכנת את חיי השוטרים. לא זכור לי ששוטר שלף אקדח להגנה עצמית וירה! מעניין שבמקרה של אתיופי או ערבי הקוד ההתנהגותי שונה
אנשי העדה האתיופית ששמעתי בתקשורת אומרים שלא היה מתבצע ירי אם לא היה מדובר ב״שחור״. לצערי הרב הם צודקים. אנחנו חברה ככל חברה, גזענית, לא יותר ולא פחות מאחרות. לא אור לגויים, לא עם סגולה. עם ככל העמים

המתת חסד או אחייאה? חדר מיון או חדר מתים? תקווה או קדישא? הערב נדע

מורדיו, אחד מגדולי מאיירי ההומור של המאה העשרים הלך לעולמו בגיל 86 כשמאחוריו =קריירה בינלאומית מרשימה ביותר, מלווה בהצלחה כלכלית ובמוניטין בינלאומי
בשנת 2010 פסטיבל אנימיקס אירח את המאסטרו ונפל בחלקי הכבוד לערוך איתו ראיון פתוח מול קהל בסינמטק תל אביב
אני מעלה את הפוסט שכתבתי אז ומצדיע לרב אמן שהשפיע על דורות של ממשיכים

פסטיבל הקומיקס, הקריקטורה והאנימציה בסינמטק תל-אביב חוגג עשור! אז ראשית,  מזל טוב! ואם לא די בכך, נופל בחלקנו מזל גדול השנה: יש דובדבן על הקצפת, בדמות  אורח כבוד ושמו מורדיו (ולא "מורדילו"). אמן ארגנטינאי שעשה קריירה בינלאומית מרשימה ביותר גם במולדתו, גם בארצות הברית, גם בספרד וגם בצרפת. איוריו ההומוריסטיים מוכרים בכל העולם, סגנונו העגול והצבעוני הפך מזמן למותג, דורות של מאיירים, ואני כולל את עצמי ביניהם,  גדלו על ברכיו. אני אומר דורות כי האיש בן 78 וידו עוד נטוייה. יהיה לי התענוג לשוחח אתו בארבע עיניים על דרכו המקצועית , בתוספת כמה מאות עיניים של הקהל
אני לא יכול להעיד על עצמי שהושפעתי ממנו, אבל תמיד עקבתי בעניין אחרי יצירתו הענפה, אחרי ההומור האוניברסלי שלו, אחרי השפה הגרפית האסתטית, המדוייקת, הגרוטסקית והנקייה שלו. במקביל אליו פעלו באותן שנים באירופה אמנים נוספים שהיו לי למורי דרך. כשהתחלתי לצייר את הפוסטרים הקישאיים הצפופים, כולם היו מורי ומכל מלמדי השכלתי. כולם צרפתיים וקוראים להם
Dubout, Calvo, Blachon, Loup
המפגש עם מורדיו הינו סגירת מעגל גדול ויפה עבורי
ועל כן, תודה לפסטיבל, לניסים חזקיהו ולגלית ברסקי

Mordillo

Dubout

Calvo

Blachon

Loup

אהוד ברק עבר מציוצים לשיבוצים, מדיבורים למעשים. הכל היה נכון בנאום הפתיחה שלו. כמה קולות וכמה מנדטים זה יביא לו והאם זה יחזק או יחליש גוש חוסם פוטנציאלי של שמאל-מרכז? עתיד יגיד. כרגע יש רק סקרים ופרשנים ללא תשובות

הבחירות של ספטמבר שכמעט אף אחד לא רצה בהן, יהיו בסימן מאבק להצלת הדמוקרטיה הישראלית. מאבק להצלת הפרויקט הציוני כולו והחזרתו ליעודו הראשוני: מדינה דמוקרטית, שיוויונית, שמכבדת את זכויות האדם, את בית המשפט, את מוסדותיה, את כל אזרחיה, כמו שנוסח במגילת העצמאות. להבדיל מחוק הלאום. מורשתו של ביבי הינה מאבק עיקש נגד כל אותם ערכים. אני משוכנע שרבים בתוך הליכוד מבינים זאת ומפחדים להגיד את זה בריש גלי. חייהם הפוליטיים תלוים בביבי
כמעט כל מי שעבד איתו, סביבו ולמענו, עזב אותו. עכשיו תורו לעזוב אותנו, להניח לנו, לתת לנו לבנות מחדש את המדינה היפה, את החלום שהוא הרס
כל אחד ואחת יצטרך להתאפס מול הקלפי, לשכוח מההרגלים השבטיים, משנאות העבר שטופחו במטרה לזרוע הפרד ומשול
עלינו להביט לעבר העתיד, לדמיין אותו, לחלום אותו ולהגשים אותו