אני מעלה כאן כלשונה, מאמר שפירסם טובי פולק בבלוג שלו באתר הארץ
אפשר לקרוא כשמתנגנת ברקע פרצופה של המדינה של תיסלם

פרצופה של המדינה, אדמה חרוכה

הביטו בתמונות המבוימות היטב של ראש הממשלה ורעייתו, הנופשים בממלכתיות באתרי מורשת סטריליים; ועכשיו צפו בזוועות שמגיעות מחופי הכנרת, מהיערות הבוערים, מהפקקים המיוזעים, מההפגנות האלימות. מזהים את הקשר?

הדיבור הישראלי בדור הנוכחי, אופי השיח, תרבות הדיון, ההקשבה, ההבנה, הקבלה, כל אלה שוברים תחת דור ההנהגה הנוכחי כל שיא
אפשרי של הדרה, גסות ואלימות. ובגלל שהדג תמיד מסריח מהראש, גם כאן: הכל מתחיל מלמעלה. במעשה ובעיקר במחדל, באדישות ובציניות שוברת שיאים. ונניח לרגע את מטען צד המכונה תהליך השלום; ומיותר גם להזכיר שוב את מחדלי יוקר המחייה או מחירי הדיור או הרס מערכת החינוך והחולה הזקנה במסדרון. עזבו אתכם מכל אלה: לא הדור הנוכחי המציא אותם והוא בוודאי לא יהיה זה שיפתור אותם. ובינינו, לא ממש אכפת לו. הוא מסודר, מקורביו מסודרים. וכל השאר שיתפגרו

הניחו לרגע לכ אלה והביטו במראה הקולקטיבית של כולנו: החברה הישראלית של העשור השני לתוך שנות האלפיים היא חברה גסה, אלימה, וולגרית, אדישה למצוקות הזולת, לאומית שנהפכה ללאומנית, מתנשאת שנהפכה לגזענית, שומרת מסורת שגולשת לסממנים של שלטון הלכה. חברה בהתפרקות מהירה. ויש מי שאחראי על המפולת: הראש

וכמו על פי הזמנה, בשבוע שהוא שטח ההפקר הישראלי המכונה "חול המועד", נחתו במערכות העיתונים שני משלוחים של תמונות

הזוג נתניהו על ספסל בפארק הנדיב בזיכרון

מול כל אלה מפיצה הלשכה את תמונות המלך והמלכה שיורדים פעמיים בשנה מהמצודה, עולים על מדי הנופש ומביימים צילומים של אושר. צילומים מנוטרלים בקפדנות מהזוהמה הכללית                                                                                     צילומים: עמוס בן גרשום/ לע

בחבילה האחת מופיע זוג ישראלי יפה – הזוג הכי יפה והכי מאושר של ישראל – בסדרת צילומים מבוימים היטב. גבר ואשה לא צעירים, בבגדי חופשה, מחייכים למצלמה כשפניהם ממתיקות אהבה וחיבה אין קץ; מחובקים על ספסל אבן כשברקע קיר אבנים עם סיפור הירואי; או צופים בעניין באיזה אתר שיש לו היסטוריה כלשהי; והגבר מסביר בתנועות ידיים רחובות ופרצוף יודע – הוא תמיד יודע והוא תמיד זה שמסביר – מה מסתתר מאחורי נוף הקדומים המזדמן, גל האבנים המורשתי, העמק המאובק, האנדרטה הזנוחה. שניהם מאופרים היטב, עיניהם מוגנות במשקפי שמש אופנתיים, לגופם מכנסי פנאי בהירים וחולצות גולף שנבחרו בקפידה. הם מברכים את נתיניהם לרגל החג והמועד; הם  חגיגיים  ומשוחררים. באותה המידה היו יכולים להצטלם באולפן ממוזג כשמאחוריהם מסך ירוק, וכל מה שהיה נשאר לעורך הצילומים המוכשר זה להחליף את הרקע על-פי דרישות הבמאי. לא היינו חשים בהבדל

ובאותן השעות ממש הציפו אותנו אלפי תמונות וסרטונים לא מרוטשים ולגמרי לא מבוימים: משפת הכנרת, מהנחלים והוואדיות הצפון, מיער ביריה הבוער, מהכבישים הלוהטים שנהפכו למגרשי חניה שאין להם סוף; וכולם צופרים בתור ארוך, מזיע ועצבני. והתמונות מהכנרת, משמורות הטבע, מהגנים הלאומיים מספרות הרבה יותר ממה שנשקף מהן – הרבה יותר מכל אלף מילים שייכתבו על הנסיבות שבהן צולמו.

התמונות מספרות את הסיפור הישראלי כפי שהוא: עצבני, מזיע, צעקני, גס-רוח, וולגרי. מאות הטונות של האשפה, הטינופת, הזבל, המנגלים שמציתים יערות; המוני המשפחות ובני הנוער, בדרגות שונות של שכרות וסביאה, שמצטופפים על כמה מטרים רבועים, בחום הנוראי, דורכים אחד על השני, מטנפים את סביבתם, משחיתים בחדוות הרס רכוש ציבורי וטבעי – והכל בצהלות הגברה מחרישות אוזניים. המונים שמבוססים בזוהמה באושר שאין לו סוף

התמונות מהכנרת, מהגנים הלאומיים, משמורות הטבע, מיערות הצפון וגם ממסלולי הטיולים בדרום, מספרות אחד לאחד את מה שאנחנו שומעים ורואים על בסיס שבועי במגרשי הכדורגל, ביציע המזרחי בטדי וגם ביציעי איצטדיון דוחא בסכנין; הן גם אותן התמונות ממחזה התמיכה המתלהם של תומכי החייל היורה, שהפגינו את הפטריוטיות שלהם מול השערים הנעולים של בית הדין הצבאי ולאחר מכן בעצרת התמיכה הגרוטסקית בכיכר העיר; והן גם בדיוק אותן התמונות שמגיעות מדי שנה מהילולת פורים בחברון הנצורה, מההתנפלות ההמונית של ההמונים בל"ג בעומר בהר מירון, מהפרובוקציות המכוונות בהר הבית וגם מהעידוד הקולני והרצחני שמקבל מדי שנה מצעד הגאווה כשהוא מגיע לירושלים; והן מספרות גם את מה שסופגים קומץ אנשי השלום שמנסים להפגין מדי פעם נגד הכיבוש ובעד הסדר מדיני.

קוראים לזה תרבות

התמונות מחופי הכנרת מדברות בדיוק באותה השפה בה מדברת שרת התרבות; מדברות בשפתם הגסה והעילגת של אינספור חברי כנסת ונציגי ציבור; של מובילי דעה פטריוטיים מטעם עצמם; של אספסוף אלים, שמבחינתו דמו של הזולת הותר. התמונות מהכנרת, מהפקקים, מערימות הזבל, מקקפוניות הקריוקי הצווחניות, מהפטריוטיות המתלהמת, האלימה, הגסה, הצעקנית – הן פרצופה של המדינה

דור ההנהגה הנוכחי הוריד את החברה הישראלית לכביש – ובכביש כמו בכביש: האפס הוא מלך. דור ההנהגה הנוכחי, בידיעה ברורה ובכוונת מכוון, חיסל את השיח הציבורי-חברתי והפך אותו לקול אחד בלבד. וההרס שהוא זרע הוא רוחבי ומקיף: מדיני ופוליטי, ביטחוני ופלילי, תרבותי וספורטיבי, חברתי ואנושי. כל דעה שאינה מתיישרת עם הנרטיב של החונטה השלטת – מוקעת כבגידה. או שאתה איתנו, עם המקל והדגל והמגפון – או שדמך מותר. בכוח, באלימות, בגסות, באגרסיביות. זה לא שאסור להביע דעה אחרת – לאף אחד אין עוד חשק ומצב-רוח לפתוח את הפה. זה לא הפחד – זה הייאוש

ומול הנהמות שעולות מהיציעים והמרחוב; מול הנאצות הפשיסטיות שמכוונות אל סמלי ממלכה שתמיד היו מעל לכל חשד, דמויות כמו שר הביטחון והרמטכ"ל; מול האלימות המילולית והפיזית; מול הצווחנות והתגרנות הפוליטית; מול הדרת זרמים פוליטיים וחברתיים ותרבותיים שנטועים עמוק בהיסטוריה המקומית ובכלל; מול כל אלה מפיצה הלשכה את תמונות המלך והמלכה שיורדים פעמיים בשנה מהמצודה, עולים על מדי הנופש ומביימים צילומים של אושר. צילומים מנוטרלים בקפדנות מהזוהמה הכללית

אז באמת, בשיא הרצינות: עזבו אתכם לרגע מהכיבוש והשיטור, מההתנחלויות והמאחזים, מהתהליך והשלום, ממחירי הדיור וממדי האבטלה, מנטל המיסים, בדיחת התחבורה הציבורית ומצוקת החניה. תשכחו לרגע מכל אלה ונסו להתרכז בשני הסטים של התמונות: מצד אחד הוא והיא – מצד שני הם. אנחנו. לאן הוא הביא אותנו? מה הוא ישאיר לנו? מה יישאר כאן אחרי שהוא יילך? איזו מורשת תשרוד אחריו?

האיש הזה וחבר מרעיו משמידים כל נצר וזכר למה שהיינו, וישאיר אחריו עיי חורבות. תרבות הרוסה. חברה מנופצת. זה הפרצוף שלו, זו פרצופה של המדינה

Read Full Post »