ביום ראשון הקרוב, כפי שכבר דיווחתי כאן, תיפתח במכללה הטכנולוגית בחולון, תערוכת מחווה לדודו גבע. אני מעלה כאן טקסט קצר שכתבתי עבור עכבר העיר ואת שני עמודי הקומיקס שיצרתי
נהוג לחשוב שיצירתו של אמן שהלך לעולמו מנציחה אותו
זה נכון עקרונית אך רק חלקית
כי הנצחתו תלויה גם באוהביו, בממשיכי דרכו, בשותפיו ליצירה, במשפחתו ובחשיבות עזבונו
עדיין אופטימי-אמנים מציירים דודו גבע היא יוזמה שנותנת תשובה הולמת לכל הפרמטרים שמניתי
צחי פרבר, היוזם של התערוכה והספר, קובע רף גבוה וחשוב, כי אנחנו מצטיירים בעיני עצמנו, יותר כארץ אוכלת יושביה מאשר כארץ מפרגנת לגדוליה
חשוב לעצור לרגע, עשר שנים לאחר לכתו הפתאומי מאיתנו ולבדוק את עצמנו ביחס עילו, אל יצירתו ואל אישיותו
לפי ההיענות של האמנים המשתתפים ורמת העבודות שהם יצרו כמחווה, אין ספק שהוא השאיר חותם עמוק בתרבות הישראלית החדשה, זו שצמחה כאן אחרי מלחמת יום כיפור
הוא היה לבדו היחידה המובחרת בשדה הקומיקס והקריקטורה, עד כדי כך שהפך, בחייו, את המחתרתי והאנדרגראונד למיין סטרים
יש לי עוד מדד אישי שמעיד על חסרונו היום
אחרי פיגועי ה-7 בינואר במערכת שארלי הבדו, שאלתי את עצמי לא פעם: מעניין מה היה אומר ועושה דודו בנדון, כיצד היה מגיב, מה היה מצייר וכותב, מה היה מרגשי
ואולי, ובעיקר, כיצד היה מצליח להוציא מהדרמה הנוראית הזו את העוקץ, את הזווית ההומוריסטית, השונה והכל כך אופיינית לו
בכך אני יכול להרגיש כמה הוא חסר
מקסים מישל, גם הקומיקס וגם הדברים שכתבת.
תודה רבה צחי ולהתראות ביום ראשון, מישל