מישל קישקה

שרה הלכה לעולמה חודשיים אחרי שבית הקפה האגדי שלה הלך לעולמו
נהוג לכנות את המוות, אולי כדי לנחם את האבלים, עולם שכולו טוב
אני מציע שהפעם נימנע מהשימוש במונח הזה
כי קפה תמר היה בחייו עולם שכולו טוב
כל יום באי בית הקפה היו יושבים בו כדי לתקן את העולם. קפה תמר היה להם לעוגן, לחוף מבטחים, לנמל בית
כשעליתי לפני ארבעים שנה וקצת עדיין לא הייתה נהוגה כאן תרבות בתי הקפה כפי שהיא קיימת היום. היו בתל אביב מספר קטן של כאלה. בתל אביב היה קפה רוול, קפה כסית וקפה תמר
בירושלים היה קפה טעמון וזהו. אגב גם לא היה קפה. כן היה, או נס או בוץ עד כדי כך שזה הפך לשאלה אוטומטית אם הזמנת קפה: נס או בוץ? ממש כמו השאלה האוטומטית בטיסות אל על: ביף אור צ'יקן? היום בתי קפה, אלו ששורדים, הם סניף של רשת כלשהי: ארומה, הלל, קפה קפה, קפה ג'ו ועוד. היום לוקח לך דקות רק לקרוא את סוגי הקפה הקיימים לפני שאתה מזמין הפוך קטן חזק נטול על בסיס סויה או אמריקאנו עם חלב חם בצד. כל בית קפה שכזה ממותג ומעוצב עד הפרט האחרון על העיקרון של סניפי מקדונלד. לכל רשת לוגו מזוהה, לרוב בלועזית, מערך צבעוני חזק משלו, תלבושת אחידה לעובדים, אינטרנט פתוח, מסך פלזמה עם חדשות בלי סואנד
אצל שרה בקפה תמר כל זה לא היה. ישבת שם בבית ולא במפעל. שולחנות הפורמייקה משנות השישים עם הכיסאות התואמים לא הוחלפו והתנדנדו על הבלטות הרוקדות. גם הדלפק היה מהסיקסטיז ומאחוריו קיר עם תערוכה קבועה של קריקטורות של זאב. לא היה תפריט. קפה תמר היה הטריטוריה ששרה שלטה בה ביד רמה, הממלכה שלה. הוא היה הדובדבן שבקצפת של רחוב שיינקין, עוד לפני ששיינקין הפך לשיינקין. הוא גם היה פרלמנט מקומי שבו נפגשו אנשי רוח, אמנים , עיתונאים מעיתון דבר הסמוך, סופרים. רובם לקוחות קבועים
יהיה להם קשה למצוא מקום חלופי

צילום של שלומית כרמלי. בפריים פרוספר בנהרוש, חיים הנגבי ואבא שלי שנהג לפקוד את המקום

ר