מישל קישקה

סמפה הוא אחד המאיירים האהובים עלי ועדיין קשה לי לדבר עליו בלשון עבר. הוא מוכר לאוהבי איור והומור רבים בצרפת, באירופה, ביפן, בהארצות הברית וגם בארץ. קוראי הניו יורקר נהנו מהשערים המצויינים הרבים שאייר להם במרוצת השנים. כצרפתי שורשי הוא ידע ללכוד את ניו יורק במבט מקורי בלתי צפוי
סמפה אייר את עלמנו בהומור מלנכולי, בנאיביות מדומה. הוא השכיב את העולם על ספת הנייר שבסטודיו הפריזאי שלו, הפשיט אותו ברגישות וליטף אותו במכחולו הרך. באיוריו כל רגע כבוש הוא פואטיקה של היום יום. כל הדמוית שהוא אייר הן סמפה עצמו, המבט שלהם על העולם ועל החיים הוא המבט שלו עצמו
בעיניו הכחולות הבהירות הוא חדר לנשמתנו. עשרות אלפי האיורים שיצר מרכיבים את הפסיפס של חיינו על כל חלומותינו, שאיפותינו, תקוותינו, תשוקותינו, תסביכינו ותיסכולינו
סגנונו הוא ייחודי ובלתי ניתן לחיקוי, מינימליסטי, עדין, אלגנטי, רגיש, רענן ונושם. יש משהו מאוד צרפתי בסגנונו ובגישתו החופשית. הוא נמנה על שורה של ענקי ההומור המאוייר הצרפתיים בני תקופתו כגון שבאל, בוסק, פרנסואה, פולון, אונגרר ואחרים. המאייר האמריקאי היחדי שהשתייך ל״אסקולה״ זו וגם היה המוביל שלה, היה סול סטיינברג. כולם דור החלוצים של הקו בשירות הרעיון והמסר. גישה שלא הייתה נפוצה בארצות הברית שדגלה בהישענות על רישום אקדמי וירטואוזי ועל הפגנת יכולת טכנית גבוהה. אני מבטא כאן את דעתי ואת טעמי כמובן. ההבדלים המהותיים בין האסקולות נובעים בעיני מהבדלי מנטליות ומגישות פילוסופיות שונות לחלוטין
גיליתי את איוריו של סמפה בילדותי וגדלתי עליהם כחובב וכאיש מקצוע. דאגתי תמיד להכיר אותו לכיתות שלי בבצלאל כי האמנתי שהוא מעיין של השראה וחדוות יצירה
בסוף התיכון הוענק לי פרס מיוחד על תרומתי להוואי הבית ספרי (הפקתי עיתון סאטירי) והפרס היה ספר אלבומי של סמפה ששמרתי עד עצם היום הזה. איירתי את הרגע הזה בספרי הדור השני