מישל קישקה

על אי-פינוי המאחז הבלתי חוקי עמונה מוכן בנט למסור את נפשו. לא רק את נפשו שלו. את נפשנו אנו, את נשפם של הדורות הבאים, ישראלים ופלסטינים, את נפשו של בית המשפט העליון. את נפשה של הדמוקרטיה שהיא נפשת אפנו
ראו המאמר בעיתון הארץ

החדשות הטובות: כל הקריקטורות הישנות תקפות

הוא התחיל את הקמפיין כליצן יהיר, מיליארדר שחצן ורפובליקאי חסר סיכוי. היא החלה אותה כמועמדת ממלכתית בעלת נסיון עם כרטיס חודשי-חופשי לבית הלבן. אך באמריקה כמו באמריקה, בחירות הן קרקס, שואו-ביז, בידור להמונים. והסקרים היומיים כמוהם כבושם שנעים להריח ומסוכן לבלוע, כהגדרת שמעון פרס המנוח

הטור האישי של רוגל אלפר בעיתונו הארץ היא היא השערוריה היומית התורנית החדשה שבאה להסיט אותנו מהעניינים החשובים באמת

שנת חיוכים והומור

הברכה הכחולה של אלי, עדנה ולאונרד קישקה

העיתונות הערבית ממשיכה לגנות ולתקוף בחריפות את אבו מאזן על שהשתתף בהלוויית פרס
שני גולשים שלחו לי את הקריקטורה שדיברתי עליה בפוסט הקודם ואני מאוד מודה להם

הנה ההסבר לקריקטורה
אבו מאזן במדי צה"ל עם רובה אם-16 בוכה על יד קברו הטרי של פרס
בעלי חוש הבחנה בוודיא שמו לב שהציור הוא קולאז' פוטושופי של סגנונות שונים שלא שייכים אחד לשני כלל
המחיקה החובבנית מסגירה שאבו מאזן נשען על קיר (הכותל) ויש בועת מחשבה מחוקה
על המצבה כתוב שמעון פרס ועל יד אבו מאזן כתוב שמו, החתימה היא מוא'מן
הפרשנות פשוטה וחסרת כל תחכום: אבו מאזן הוא משת"פ מהסוג ה"חמור" יותר, לובש את מדי צה"ל ונושא את נשקו, הוא הניח תפילים (?) ובוכה ולא בדמעות תנין. משמע: אבו מאזן הוא בוגד, אויב העם הפלסטיני
מכיוון שיש לי עין בוחנת, הבנתי שאבו מאזן צוייר בידי קרלוס לטוף, קריקטוריסט ברזילאי אנטישמי מהסוג היותר קיצוני
גולש שלח לי את המקור מ-2012
במקור רואים את הציור במלואו עם הטקסט ועם החתימה של לטוף שנמחקה על ידי הפוטושופר העילג
לסיכום הנה המתכון לקריקטורה גרועה: גונבים קריקטורה מצויירת לא רע אגב, ממישהו לא משנה מי, מוחקים את שמו ומדביקים לה תוספת שנראית כמו פרונקל באמצע הפרצוף, חותמים ושולחים על פני המים

מעל פסגת הר הרצל שטוף השמש נאמרו הספדים יפים ומרגשים לשמעון פרס, מתוכם אני נוצר בליבי שני דברים
ראשית, מילותיה האישיות של בתו צביה שבחרה לדבר על שמעון המשפחתי, אבא שמעון בנעלי בית. מכיוון שהאבל הלאומי נוטה להאפיל על האבל הפרטי, היא הכשכילה לחלוק עם כל הנוכחים את הפן הלא ציבורי והאינטימי שלו, בהומור ובעדנה. כאילו עומדת היא לבדה איתו על ההר
ושנית, ההספד של הנשיא אובמה שהיה בעיני נאום היסטורי שחיבר את תולדותיו של פרס עם תולדות הציונות עם תולדות המדינה ועם תולדות הסכסוך, במילים חדות וברורות כשהדברים נאמרים בנוכחותו של מחמוד עבאס שבואו לירושלים הצית גל של ביקורות והתקפות חריפות בכל העולם הערבי. נוכחותו בירושלים אמרה בריש גלי שגם אם שני הצדדים מביטים זה בזה בחשדנות ספוגה בלא מעט שנאה, גם אם תהליך השלום עדיין מורדם ומונשם בפרוזדור של טיפול נמרץ, גם אם עבאס וביבי לא יגיעו להסכם שלום בחייהם וגם אם אחד בנביאי השלום נטמן היום, התקווה לשלום לא מתה איתו. אויב לא היה טורח להגיע לירושלים. עבאס הגיע כפרטנר
בערוץ הראשון ראיתי לפני רגע קריקטורה מהעולם הערבי שבה מחמוד עבאס לבוש מדי צה"ל מתפלל בכותל. חבל שלא הספקתי לעשות צילום מסך

AFP/Le Monde צילום

חלקת גדולי האומה הוא המקום הנכון למנוחתו הנכונה של שמעון פרס
הוא שידע שהשמיים הם הגבול, מנוחת עדן בגן עדן היא בסך הכל התחלה חדשה
הוא ימשיך לחלום ואנחנו נתגעגע

טקסט אישי שכתב יונתן

שלום לשמעון פרס

הייתי בן ארבע בערך כשפגשתי את פרס בפעם הראשונה. אני והוריי הבחנו בו בכיכר צרפת, ליד מעון ראש הממשלה בירושלים. הוא היה מצוייד בחליפה עם עניבה באמצע ועם שני שומרי ראש בצדדים. זיהיתי אותו מהטלויזיה, ההורים שאלו אותי אם אני רוצה לברך אותו לשלום ועניתי בחיוב. ניגשנו אל המאבטחים ואבא שלי הסביר להם שהבן שלו רוצה להכיר את פרס מקרוב. המאבטחים הביטו על שמעון והוא אישר להם לפתוח את חומת המגן האנושית. ניגשתי אליו בביישנות והושטתי לו את ידי השמאלית. אולי הייתי מבולבל, אולי קצת התרגשתי ואולי בעצם לא ייחסתי חשיבות ללחיצת יד עד לאותו רגע.

שמעון חייך אליי והושיט לי את היד הימנית: "תמיד לוחצים ידיים עם יד ימין". במפגש שארך כעשר שניות קיבלתי ממנו שיעור לחיים. יום אחד אספר לנכדיי ששמעון פרס, הוא ולא אחר, לימד אותי רשמית ללחוץ יד. זכיתי לקבל שיעור קצר וחשוב על שלום מדיפלומט, וראש ממשלה (היו לו כמובן עוד תארים, כולל כאלו שהתווספו מאוחר יותר). שמעון פרס ללא ספק נחקק בראשי לעד בתור איש של שלום.

הייתי בן ארבע עשרה בערך כשפגשתי את שמעון בפעם השנייה. ישבתי עם חבריי לכיתה בתאטרון ירושלים והוא נאם בגובה העיניים בנושא עתידה של המדינה בדגש על חינוך וטכנולוגיה. חלק מהנאום שלו היה מעורר השראה וזכור לי עד היום: "לאורך ההיסטוריה כוחה של מדינה נמדד על ידי שטח וצבא. המציאות היום השתנתה ומדינה יכולה להיות חזקה בזכות חינוך טוב וטכנולוגיה מתקדמת." משפט אחד (או שניים לקטנוניים שביניכם) שמכיל בתוכו כל כך הרבה חוכמה, ידע, ניסיון ובעיקר חזון. שמעון פרס לא היה רק איש של שלום אלא איש של חזון. במובן הפיזי שמעון היה אבל הוא מסוג המדינאים שצריכים להישאר איתנו גם בהווה, ברוחו ובחזונו בשיח הציבורי שמטרתו לקדם את מדינת ישראל לכיוונים חיוביים. עושה רושם שישראל מעצמה טכנולוגית. מצד שני ממש לא בטוח אם ישראל של היום היא מעצמה של חינוך. המצב כמעט טוב, או מספיק בקושי, אולי אפילו נכשל. שכל אחד יחליט איזה ציון הכי משקף. חינוך ברמה גבוהה
וטכנולוגיה מתקדמת בשילוב של שלום עם שכנינו (אפילו שלום במובן הפשוט ביותר: לא מלחמה) הם מתכון בטוח לביטחון וצמיחה.

יונתן קישקה, 28.09.16

שלום, שמעון! הוא לא רק צמד מילים ביום פרידה מאיש ששיעור קומתו כמעט לא ניתן למדידה. הוא גם צמד המילים המדויק ביותר  שמתאר את האיש שעזב אותנו בגיל 93 עם תחושה שנקטף באיבו. מדוע באיבו, כי הגיע לו לראות את השלום בחייו אחרי שהוא חלם אותו, חזה אותו ופעל למענו ברוב שנותיו. אגב הוא היה אומר על כך שכן ראה את השלום, שלום עם מצרים, שלום עם ירדן ושלא התייאש ולו לרגע ששלום עם שכנינו הפלסטינים בוא יבוא
השיעור החשוב ביותר שלימד אותנו הוא שיעור באופטימיות, אופטימיות בלתי נלאית, אופטימיות ללא תקנה, אופטימיות אין קץ

בחגיגות יום הולדתו ה-80 הגיעה אלי הזמנה מיוחדת: לצייר עבורו קריקטורה שבה הוא מצוייר לצד אנשים שהוא העריך במיוחד: תיאודור הרצל, דוד בן גוריון, ברל קצנלסון, משה דיין, מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג ג'וניור, לב טולסטוי, דה גול, ברברה סטרייסנד והנסיכה דיאנה. את הציור הענקתי לו בטקס שבו נכחו, בין האורחים, הנשיא ביל קלינטון ומיכאיל גורבצ'וב
כעבור ימים אחדים הגיעה אלי בדואר ברכת תודה אישית בכתב ידו