מישל קישקה

באפריל 2011, כשמובארק נפל, ציירתי את הקריקטורה הזו, בה נתתי ביטוי לסקפטיות הרבה שלי באשר לתוצאות העתידיות של "המהפכה העממית","מהפכת הפייסבוק" של מצרים. על אף ההזדהות הטבעית שאני חש כלפי עמים המפילים את משטרי הדיכוי שלהם, הניתוח שלי היה שהמצב יכול להפוך לגרוע יותר עבור העם המצרי אם כוחות אניטי-דמוקרטיים בעליל יתפסו את השלטון בתום הבחירות. בחירות טרם התקיימו, אך רוח של אי-יציבות נושבת חזק מכיכר טחריר, והיא מאיימת ישירות עלינו. קרי על הסכם השלום שהחזיק מעמד למרות עופרת יצוקה והבנייה המתמשכת בשטחים.
מי שחשב שהאביב הערבי באשר הוא לא ישפיע קשות על מעמדה של ישראל באזור ובעולם לא קרא נכון את המפה. המתקפה על שגרירותנו בקהיר מחדדת בצורה קיצונית את שפל המדרגה שאליה הגיעה ישראל בעיני העולם הערבי והמוסלמי ובעיני העולם כולו. חלק מהאחריות לכך רובץ גם על מדיניות הממשלה שלנו. ומי שלא מבין זאת לא קורא נכון את המפה
מצאתי לנכון לחלוק את הרהורי לבי דוקא ב-11 בספטמבר

כמו בקריקטורה של מאפריל השאלה מי ינהיג את מצרים, המתונים או הקיצונים, עומדת בעינה

כמה מפגינים ייצאו לרחובות בערים במוצאי שבת הקרובה? ומי בכלל סופר? מפגיני האוהלים והרחובות הם רק הקצה הגלוי של הקרחון החברתי שדורש, ובצדק, צדק חברתי. מיליוני אזרחים מזדהים גם אם לא יוצאים להניף שלטים. תעשו חשבון פשוט: המדינה מורכבת מעשירון עליון, עשירון תחתון, ושמונה עשירונים של מעמד ביניים, שזה אנחנו; הרוב הלא דומם יותר

? o