מישל קישקה

במצוקתו טראמפ מעלה את רף האלימות ומייצר באמריקה אווירה המזכירה, להבדיל, את ימי טרום רצח רבין אצלנו
הוא כנראה יגיד שדבריו הוצאו מהקשרם, אך מה שמסתמן הוא שלאט לאט טראפ מוציא את אמריקה מהקשרה

את הקריקטורה ציירתי בירושלים והסינדיקייט האמריקאני שאיתו אני משתף פעולה העלה אותה לאתר שלו
העיתון הלבנוני אל-מוסטקבל השתמש בה במהדורה הדיגיטלית שלו, מה שאומר שהציור חצה פעמיים את האוקיאנוס האטלנטי באופן וירטואלי כדי להגיע במרחק יריקה מכאן, אל שכננו מצפון
אם זה יעזור לטראמפ להמשיך לרדת בסקרים, גם תרמתי את תרומתי לבחירות בארה"ב
תודה לליגה נגד השמצה שהעבירה אלי את המידע
http://www.almustaqbal.com/v4/caricature.aspx

שיא אולימפי חדש באליפות ההתבהמות

מחווה קריקטורית ללהקת כוורת האגדית, בעלת הוותק והאיחודים הרבים ביותר בתולדות הזמר העברי
Ynet ראו לינק ב
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4835756,00.html

ממשלה שרוצה שידור ציבורי מטעם מעוניינת בתקשורת שרוקדת לפי החליל שלה
כמו אצל שכנינו ארדואן ופוטין
במדינה מתוקנת תקשורת חייבת להיות לעומתית, חוקרת, לוחמת ומאוזנת
עיתונאי מטעם נקרא ג'ובניק, המיקרופון שלו הוא שופר של השלטון וכל כתבה שלו היא פרופגנדה
לפי דעתי נוח לממשלה שהתאגיד לא יקום בטווח הנראה לעין
לא משנה כמה כסף יבוזבז ועל חשבון מי
בינתיים כולם מצייצים, מראש הממשלה עד אחרון השרים
הם אינם זקוקים לתקשורת מקצועית כשהטוויטים שלהם מציפים את הרשת
תקשורת היא קוץ בתחת של המצייצים
כל ציוץ הוא תולעת שהם מאכילים בו את גוזליהם הרעבים בקן המרופד
זכות הציבור לדעת הוחלפה בזכות הציפור לבלוע

השנה באנימיקס החלטתי להתמקד בתחום האפור שבין קריקטורות אנטישמיות ואנטי-ישראליות. אנסה להגדיר איפה עובר הגבול. באותה נשימה אנסה לבחון את עצמנו ואת האובר-רגישות שלנו לכל ביקורת המופנית כלפי ישראל ואת נטייתנו לקטלג את כולן כקריקטורות אנטישמיות
אנתח מספר רב של קריקטורות , את המסר שבהן, את מקורות ההשראה ואת השפה שלהן
ההרצאה תלווה במצגת מאוד עשירה של קריקטורות מהמאה ה-19, ה-20 וה-21
ההרצאה בסינמטק תל אביב ביום חמישי ה-4 באוגוסט בשעה 16.30 באולם 5
מתאימה לקהל בוגר 
או קישור באתר הפסטיבל
http://www.animixfest.co.il/program/הקאמבק-של-הקריקטורה-האנטישמית/

קריקטורה של ניק קאוסר, איראני גולה בקנדה

בשקט שאחרי "סערת הציור בעירום של איילת שקד", בתוקף היותי מרצה בבצלאל למעלה משלושה עשורים, אני מרגיש צורך לומר כמה מילים. לא אדבר על הציור הנ"ל, לא על שנקר, לא על יולי תמיר ולארי אברמסון, אלא על חופש אקדמי.

בעיני אקדמיה לאמנות היא חממה שגדלים בה בתנאים אופטימיליים כשרונות נדירים. תפקידי בין כותלי הכיתה הוא לאפשר לכל סטודנט להביא את עצמו לידי ביטוי, לבדוק את הגבולות, למתוח ואף לעבור אותם ולהגדיר אותם מחדש. מוטלת עלי החובה והזכות לכוון, לייעץ, לבקר ולהכין את הסטודנט לחיים האמיתיים שמתחילים עם הצגת פרויקט הגמר שלו.

אני לא הצנזור שלו, לא הלקוח ולא העורך. אני מורה ומחנך במובן המלא והקלאסי של המילה.

בין כותלי הכיתה קיים חופש אקדמי מוחלט.

סטודנט מגיע לאקדמיה מפורמט על ידי מערכת החינוך והצבא. הוא יודע להוציא ציונים טובים ולבצע פקודות על הצד הטוב ביותר. המעבר לאקדמיה, גם אם הוא עוצר בדרך בהודו או בדרום אמריקה, הוא מעבר חד. בכל מעשה יצירה יש נקיטת עמדה, לקיחת אחריות וחשיפה עצמית.

בשיעורי קריקטורה למשל, מתמודד הסטודנט עם הבעת דעות אישיות, אמירות חריפות ולפעמים בוטות הנוגעות לסוגיות חברתיות-פוליטיות. חשוב ועקרוני שהסטודנט ירגיש שדעותיו לגיטימיות ופתוחות לדיון נוקב ושהוא איננו נשפט עליהן אלא על הצלחתו להעביר אותן ביצירתו.

אני נמצא כדי לתת לו את הגיבוי ואת הכלים לכך, כאשר אני מגובה על ידי ראש המחלקה, שמגובה על ידי נשיא האקדמיה. כי החופש האקדמי חל על כל הדרגים במערכת.

אקדמיה לאמנות איננה בית ספר מקצועי שמוציא אנשי מקצוע מדופלמים. אקדמיה היא מקום של חלום ושל דימיון שבו מנסים לשאוף לעולם יפה יותר ורגיש יותר.

אקדמיות הצמיחו במאה העשרים אוונגרד וקידמו את כל תחומי היצירה בזכות הטלת הספק, מרד במוסכמות ובממסד, כולל הממסד האקדמי עצמו, שחיטת פרות קדושות, התרסה ותסיסה. ורק אז יכול לצאת בוגר אקדמיה לחיים האמיתיים בראש פתוח ובאופקים מורחבים, עם התמחות בשאלת שאלות ועם הכוח להציע פתרונות.

הערובה לכל אלה הוא חופש אקדמי. אין מקום לצנזורה באקדמיה. המציאות שבחוץ דואגת לכך כל יום.

פוסטר של טרטקובר, מוצג כעת בתערוכה הנפלאה שלו במוזיאון תל אביב

הקרקס האמריקני יצא לסיבוב הופעות אחרון לפני יום הבוחר. הגברת טראמפ זוכה לאהבת הקהל בשל נאום שהוא קופי-פייסט לזה של מישל אובמה, המתנגדים לא מצילחים לשנות את כיוון הרוח, התומכים לא יודעים את נפשם מרוב אושר
דונלד ממשיך לדהור קדימה בפול גז

ה"רב" לוינשטיין יכול ללמוד דבר או שניים מהרב הראשי של הנצרות, האפיפיור פרנציסקוס, שמגלה סובלנות ורגישות כלפי הקהילה הלהט"בית באשר היא
ה"רב" מציג את היהדות כדת מפגרת שמסרבת בצורה עיקשת להתאים את עצמה למציאות
נמאס לנו מחשכת ימי הבניניים שהוא וכמותו מנסים להשליט עלינו, כמו שנמאס לנו מהשדונים העדתיים שמוציאים לנו חדשות לבקרים מבקבוקים ריקים